שלום, ברווז.

את סיפור הבזק הזה (בלעז – Flash Fiction) כתבתי כחלק מתחרות “ברווז הזהב” לשנת 2022. לא זכיתי בתחרות – אפילו לא לטפיחת כנף על השכם – אבל כשמדובר בתחרות לזכר דודו גבע זצ”ל, ההפסד מכובד מכל זכייה.

דודו גבע היה מאייר וסטיריקן. 

❈❈❈

רק בגלל שזה היה בירושלים, מקום שאין בו בדרך כלל ברווזים, כשראיתי ברווז בבריכה של הכנסת, חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות מקרי וזו בשורה. אילמלא גרש אותי השוטר שעבר שם אולי הייתי מצליח להציל את אותו ברווז והיה לנו, לשם שינוי, ראש ממשלה ראוי.

“הלכה המדינה…” אומר הבחור המקריח, השמן והלא מגולח היושב לידי, לוגם מהוויסקי שלו. “תראה מה נהייה מאיתנו”.

כמוני, גם הוא בוהה במסך הטלוויזיה התלוי מעל ראשו של הברמן. על המסך המולה, אנשים בוכים וכותרת מרצדת: יו”ר ישראל אופטימית נרצח, ותחתיה כותרת משנה: ישראל כואבת ומתגעגעת.

“אפח’ד לא יכול להרכיב ממשלה עכשיו. מי ירכיב?” אומר המקריח, “זה לא מסתדר מתמטית”.

בטלוויזיה רואים את היורה אזוק, מובל לניידת, עיניו פעורות בהלם כאילו אינו מבין מה עשה. “אז היורה טוען שיש לו רישיון לציד?” אומרת המגישה.

“נכון, יונית, נראה שזה קו ההגנה שלו, אך כשנתבקש להציג את הרישיון הוא אמר ששכח אותו בבית”.

אני תופס את ראשי בייאוש. הרי אני פקח ברשות הטבע והגנים. לו הייתי נשאר שם הייתי יכול להסביר לו, לצייד, שממילא לא חוקי לצוד בירושלים, והוא היה הולך משם. יכולתי להציל את המדינה, להביא שלום למזרח התיכון, ובמקום זה הלכתי לשתות בירה בשוק מחנה יהודה. מה אמא הייתה אומרת?

אני מרים את המשקה אל פי כשלפתע בשרי נעשה חידודין חידודין. על המסך מופיע מפגין, מניף שלט אדום כדם. שתי מילים כתובות על השלט. יחי האווז.