המבול – פרק א’

י”א בשבט התתס”ד, שמונה חודשים.

אור חיוור של זריחה הסתנן מבעד לווילון הכחול שבחדר בית המלון הירושלמי. עובדיה התעורר ויצא מהשמיכה בזהירות, פן יעיר את אשתו הישנה בשלווה לצידו. הוא שטף את פניו, נטל את תיק הבד הקטן והוציא מתוכו טלית, תפילין וספרון תפילה. 

“ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית…” הוא מלמל והתעטף בטליתו. אז כרך בזהירות את רצועת העור השחורה סביב זרועו כפי שלמד בסרטון ההדרכה וקרא קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. כשסיים, חש התעלות גדולה. היה זה היום השביעי ברציפות שהצליח להתמיד.

הוא התלבש, מהרהר בטיול אליו תכננו לצאת, כשלפתע האיר שעונו החכם בְּרַכּוּת. ליבו צנח כשקרא את ההודעה שעל הצג:

“הנביא צריך אותך! היום בשעה 10:30 נתכנס מחוץ לבית החולים שערי-צדק לקריאת תהילים וקיום נס גדול! מצפים לראותך!”

הוא נאנח בצער, הביט באשתו שעוד חלמה חלומות מתוקים וכרע לצידה על הרצפה הרכה. “נרקיס, חיים שלי. בוקר טוב”.

היא פקחה את עיניה החומות וחייכה אליו. “בוקר טוב”.

הוא כחכח בגרונו, יודע מה צפוי לו. “תקשיבי… קיבלתי הודעה מהנביא. יש נס היום, ממש פה קרוב. אני רוצה ללכת”.

נרקיס התיישבה על המיטה בבת אחת. “אמרנו שנצא לטיול היום”.

“נצא”.

“לקחתי יום חופש בשבילנו. מצאנו סידור לילדים”.

“אני יודע”.

“אז מה נס עכשיו?”

“אני חייב, עיוני, חייב. זה צו השעה, זה חשוב”.

היא נעצה בו מבט מצמית. “הבנתי. לך אז”. היא התכרבלה בשמיכה וסובבה אליו את גבה.

“אולי תבואי איתי הפעם? אני רוצה שתראי”.

“ממש לא. לך. לך לשרלטן שלך”.

עובדיה נאנח. “אני אוהב אותך,” אמר ויצא מהחדר. אולי אחרי הנס היום היא תבין, הוא חשב.

❈❈❈

קהל קטן התקבץ מחוץ לשערי-צדק, כמה מאות אנשים שהתלחששו בינם לבין עצמם בהתרגשות. שלושה נערים ממולחים הסתובבו עם עגלת סופר עמוסה בבקבוקי מים ועברו בין המתקהלים, מציעים את מרכולתם ביוקר. שני חרדים זקנים, ממולחים לא פחות, עברו עם קופסא קטנה והציעו קמעות.

עובדיה עצר את אחד מהם וקנה ממנו חוט אדום. “תן גם איזו ברכה,” אמר לו עובדיה כשהזקן קשר את החוט סביב פרק ידו. “בוודאי, בוודאי!” אמר הזקן והתחיל למלמל תפילה.

הוא חייך לאחר שהזקן הלך. מעניין מה נרקיס הייתה אומרת… אבל אם ניסים קורים אז אולי גם חוטים אדומים מביאים ברכות.

הלחשושים גברו ועובדיה פנה להביט. מפאת היראה והכבוד, וגם מפני שרצה לראותו במו עיניו, הסיר עובדיה את משקפיו החכמות ותלה אותן על חולצתו. בקהל עבר איש תימני אחד, לא גבוה, לבוש אדרת פשוטה מצמר מעל גלבייה לבנה, מחזיק בידו מטה רועים מעץ ונראה מחויך ובטוח. בין הלחשושים ניתן היה לשמוע מילה אחת חוזרת שוב ושוב. הנביא!

הנביא עומריהו הסתובב אל הקהל והפשיל את הברדס מעל ראשו, חושף שיער וזקן שחורים. הוא לא החווה בידיו בדרמטיות כשדיבר וקולו לא הרעים והדהד בין גבעות העיר, מה שלא הפתיע את עובדיה שכן כבר ידע שזו אינה דרכו. הנביא דיבר בפשטות, בצניעות כמעט, ועם זאת בקול רם וברור, בעל ח’ ו-ע’ גרוניים. “רבותיי! אני מודה לכם שבאתם. כל אחד ואחת מכם עושים היום עבודת קודש ומקרבים את העם הזה לגאולה, יותר ממה שאתם מתארים לכם. אין ניסים בלי תשובה, ואת הנס היום השם לא היה שולח אותי לעשות אילולא התשובה שלכם. בעזרת השם, הנס היום יוכיח לעם הזה שאני מביא איתי בשורה של אמת, שהקדוש ברוך הוא שומע את התפילות שלנו. היום השם ירפא את כל מי שנמצא בבית החולים הזה”.

הנביא השתהה, ועובדיה חש גל של התרגשות חולף דרכו וסוחף גם את הקהל סביבו. עד עתה לא חולל עומריהו ניסים בקנה מידה שכזה.

“וכעת, הוציאו את ספרי התהילים שלכם והתפללו. התפללו באמת, מכל הלב, עשו תשובה עם השם. תנו לו לשמוע אתכם, תראו לו שאתם מייחלים לרפואת החולים, מייחלים אליו!”

עובדיה לקח ספר תהילים חבוט מאחד משליחי הנביא. הנביא הוביל את התפילה בקריאה מהירה אך ברורה, ועובדיה עצם את עיניו, מרשה לעצמו למלמל בקול, מציץ מפעם לפעם בדפים הצהובים כדי לוודא שהוא מצליח לעקוב, קד ונד במקומו. בבקשה, אלוהים, השם, בבקשה תושיע אותנו. בבקשה תתגלה אלינו. אני מאמין בך, אני אוהב אותך, אני יודע שאתה קיים. תראה לאשתי שאתה כאן, שגם היא תאמין, שכל עם ישראל יאמין. תרפא את החולים כמו שעומריהו אמר, שיהיה להם רק בריאות, רק טוב. תעשה שתהיה תשובה בישראל.

לאחר זמן מה איבד את מיקומם בתפילה, אך עובדיה לא פסק מלקרוא. הוא עבר מפסוק לפסוק, הופך את הדפים הדקים בזהירות, מהרהר מדי פעם במה שקרא או עוצר לבקש רחמים מהאל, וכשלפתע השתרר שקט הרים ראשו והביט סביבו. הנביא פסק מתפילתו, רק עמד שם, מביט בבית החולים ומחייך.

מלמולים נרגשים החלו לעבור בין הסובבים, ועובדיה לא הבין מדוע.

“תראה,” אמר לו מישהו והראה לו את השעון החכם שלו. על הצג הופיעה התראה מאתר חדשות: “נס בירושלים – כל החולים בשערי-צדק החלימו באורח פלא. פרטים נוספים בהמשך”.

אנשים צעקו משמחה, הריעו ושרו שירי הלל לאלוהים. מבעד לשאון הנביא קרא: “זה אתם! זו התשובה שלכם!”

עובדיה הצטרף לתרועות, והצטער שנרקיס לא שם לידו. עכשיו היא תבין, הוא חשב, עכשיו היא חייבת להבין. מה היא תגיד?!

“תודה רבה, נשמה!” אמר עובדיה לאיש שהראה לו את שעונו.

“בכיף,” אמר האיש ופתאום כיווץ את גבותיו. “אתה נראה לי מוכר, אתה יודע?”

עובדיה בחן אותו. האיש היה גבוה ממנו, אשכנזי וחובש כיפה סרוגה קטנה, שבקושי כיסתה את קרחתו. מבעד למשקפיו הביטו בו עיניים תכולות ובוהקות. “אתה מוכר לי גם”, השיב עובדיה, “מה, איפה שירתת?”

וכך, ממש במקרה, פגש עובדיה את אוּרִי לראשונה. הם גילו במהירות שהם שכנים, בני קריית ביאליק, ויכול להיות שאפילו חלפו זה על פני זה באיזה משחק כדורגל. וכמובן, הם חזו בניסיו של עומריהו יחד, חולקים רגעים בלי לדעת.

“איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?”, שאל אורי בחיוך.

“אני רוב הזמן בחיפה, האמת. עובד שם”, השיב עובדיה.

אורי צחק. “לא, אני מתכוון בבית הכנסת”.

“אה,” עובדיה צחק במבוכה, “האמת שאני חדש בכל העניין הזה… כאילו, תמיד הייתי מסורתי, כן? אבל לא דתי. אבל אחרי שעומריהו הגיע פתאום, ובאמת ראיתי… אז אמרתי לעצמי שכדאי להתחזק, כי מה כבר יש לי להפסיד? מאז אני משתדל להגיע לכל הניסים, להקפיד לשים תפילין כל בוקר… הנה, היום סגרתי שבוע רצוף”.

אורי הנהן. “זה טוב שאתה לא אדיש ועושה תשובה. אין מספיק כמוך”.

“תודה, נשמה”, השיב עובדיה.

ואז, בחיוך חביב, אורי הציע לו הצעה שעובדיה ידע שתסבך אותו בצרות. “אולי תבוא לשחרית בראשון? כל תשובה חשובה”, הוא אמר.

עובדיה זע באי נוחות. “אני לא יודע… אשתי לא תאהב את זה, לא יודע איך זה יסתדר עם העבודה… אני גם לא באמת דתי”.

אורי בחן אותו במבטו. “שמע אחי, זו שעת מבחן. בדרך כלל אני לא מציק אבל אני באמת חושב שתשובה עכשיו היא הדבר היחיד שיכול לגאול אותנו, אתה מבין?”

“ברור, ברור,” אמר עובדיה, “אני עושה תשובה, אבל-“

הוא חש לפתע משיכה בדש חולצתו, וכשפנה ראה את אחד השליחים. “התהילים,” הוא מלמל והצביע על הספרון.

“סליחה, צודק,” אמר עובדיה והחזיר לו את צרור הדפים החבוט. אחר כך פנה נבוך אל אורי. “אתה רואה? אפילו תהילים אין לי. אני לא מבין בזה”.

אורי חייך אליו. “הבנתי אותך. קודם כל קח את זה”. הוא הוציא מתיקו ספר תהילים מהודר, עטוף בכריכת עור חומה, והושיט אותו לעובדיה.

עובדיה הביט בספר בתדהמה ואחר כך באורי. היה ברור לו שמדובר בפריט יקר. “הרגע הכרנו… אני לא יכול לקחת ממך דבר כזה”.

“קח, קח, עלי. יש לי עוד אחד בבית. רק תגיע לשחרית בשבת, בסדר?”

עובדיה היסס. מה אם לא יוכל לעמוד בהבטחה? “אני לא יודע…” הוא מלמל.

אורי צחק. “נו! אני אעזור לך להשתלב צ’יק צ’ק, אל תדאג. קח גם את המספר שלי. זו רק שחרית אחת, ואני בטוח שאשתך תבין, בטח אחרי הנס שקרה היום”.

ואחרי הדברים האלה חש עובדיה חמימות גואה בו. הוא לא הכיר את אורי, וכבר גילה כלפיו נדיבות כזו גדולה. וחשוב מכך, הבנה. “יודע מה, סבבה. אני אבוא. מה כבר יכול לקרות?” הוא לקח את הספר מידיו של אורי, וזה חיבק אותו בתגובה. “תבוא, כולם ישמחו. נביא ביחד גאולה לישראל”.

❈❈❈

החופשה עברה בנעימים למרות הכל, ובצאת השבת עובדיה הזמין להם קַרְגּוֹ. הרכב האוטונומי הגיע בדיוק הזמן המבוקש, ולאחר שהעמיסו עליו את מזוודותיהם החלו בנסיעה הארוכה צפונה. נרקיס הרכיבה את משקפיה החכמות והחלה להקיש באוויר במרץ. בזמן האחרון עבדה כאחוזת דיבוק, ועובדיה שמח שהצליחה להתנתק מזה לכמה ימים. הוא הרכיב את משקפיו גם כן וצפה במהדורת החדשות, אותה ראה מבעד למסך הוירטואלי הצף. הייתה כתבה על הנס שאירע, ואפילו הביאו את עומריהו לראיון באולפן.

אחרי שמאסה בעבודתה הסירה נרקיס את משקפיה והתכרבלה בחיק בעלה, שקיבל אותה בחיבוק חם. “אתה באמת מאמין לעומרי הזה?” שאלה פתאום. 

עובדיה כיבה את החדשות והביט בה בפליאה. “מה את חושבת? שמשעמם לי?”

היא נאנחה. “אני פשוט לא מבינה מה עובר עליך. אתה לא דתי, פתאום אתה מצטרף לי לאיזו כת…”

“חיים שלי, הוא עושה ניסים! אשכרה ניסים! הבנאדם ריפא בית חולים!”

“בטח יש לזה הסבר הגיוני”.

“איזה?”

“לא יודעת”.

עובדיה צחק. “אז למה לא פשוט להגיד שזה נס? מה כואב לך?”

נרקיס הזעיפה פנים. “זה שאתה לא יודע איך זה קרה לא אומר שזה נס”.

כעת היה זה תורו של עובדיה להיאנח. הם כבר ניהלו את הדיון הזה, והוא לא הצליח לשכנע אותה. אלא שהנס הפעם היה גדול במיוחד. “אני באמת לא יודע איך זה קרה, אבל אני יודע שזה לא הגיוני שסתם ככה פתאום בית חולים שלם יתרפא. עובדה שעומריהו עשה את כל הניסים שהבטיח לעשות, והוא אומר שבלי תשובה אין ניסים. ואת יודעת שאנחנו צריכים ניסים. אז מה יש לי להפסיד מלהניח קצת תפילין בבוקר?”

נרקיס השתהתה. “אין לי בעיה שתתחזק, בייב, באמת, מה שעושה לך טוב. רק שלא יבוא על חשבוני ועל חשבון הילדים. אני לא רוצה כפייה דתית”.

הוא הידק את חיבוקו. “אני בחיים לא יכריח אתכם, עיוני. לא מאמין בזה”.

“דיר באלאק,” אמרה נרקיס.

“אבל חשוב לי שתביני משהו. לא השתגעתי, נרקיס, לא נכנס לי איזה ג’וק לראש. הרי אני לא דתי, נכון? אבל הנה פתאום בא הבנאדם הזה ומנבא שמגיעים מטאורים, ולמדענים הכי טובים בעולם לוקח חודשיים לגלות שהוא צדק. ואז הוא מתחיל לעשות ניסים, דברים שלא הצלחתי להסביר ובחיי שניסיתי. שק קמח שלא מתרוקן, עץ זית שפורח לי מול העיניים, היום הבית חולים. והוא אומר שכדי להינצל מהמטאורים צריך לעשות תשובה. אז וואלה, אולי הוא צודק? ויותר מזה, חיים שלי – אולי אלוה… השם, הוא באמת כמו שכתוב בתורה? ואז חייבים לקיים מצוות”.

נרקיס שתקה. “הוא לא משכנע אותי”, אמרה לבסוף, “וחוץ מזה לא ברור אם המטאורים האלה יפגעו, וגם אם כן אז כמה. לא בטוח שזו תהייה כזו קטסטרופה”.

“ואם נציל חיים של בנאדם אחד? לא כדאי?”

“השאלה אם תפילות זה באמת מה שיציל אותו. אתה יודע שהתחילו לבנות אצלנו בונקר?”

עובדיה הביט בה, מופתע. “וואלה”.

“כן. גם אמרו לנו במעבדה לזרז פרויקטים, אנחנו מקבלים אישורים לניסויים שבעבר היינו צריכים להמתין חודשים בשבילם. אולי באמת צריך להתחיל לדאוג…” היא צחקה צחוק מאולץ.

הוא נשק לראשה. “חיים שלי… לא יודע מה יהיה אבל אני בטוח שאם נעשה תשובה השם ישמור עלינו. ובינינו, לדעתי הוא ישמור עלינו גם אם לא”.