י”ז בסיוון התתס”ד, ארבעה חודשים.
דרך יפו בעיר התחתית שבחיפה כבר לא הייתה נעימה כל כך. זוגות מתנדבים של המשמר האזרחי עמדו בכל צומת, אקדחיהם בולטים בנרתיקם, ומכל מקום קרנו אליו הכרזות הממשלתיות המאיימות: “נמנעים מאנרכיה – ממשיכים לעבוד!”. את משקפיו החכמות לא הרבה עובדיה להרכיב עוד, שכן גם המרחב הוירטואלי היה עמוס בכרזות שכאלה. היה חם בחוץ, בטנו המלאה הכבידה עליו והוא שמח כשהגיע למשרד בו עבד. “גיורא דייליס ושות’ – אדריכלות ועיצוב פנים”.
הוא נכנס, מברך על קור המזגן, התיישב בעמדתו והחל לעיין בעלון השבת שלקח עמו מבית הכנסת, קורא על פרשת השבוע שעבר. מטבע הדברים לא הגיעו אליהם פרויקטים חדשים והפרויקטים הקיימים היו תקועים או זנוחים, כך שלא הייתה להם הרבה עבודה, ולכן עובדיה דאג שתמיד יהיה לו משהו מעניין לקרוא. ארבעה מתוך חמישה עשר העובדים בעסק עזבו זמן קצר אחרי שהשמועות עשו להן כנפיים, ואפילו צבי המנהל לא הרבה להגיע. בכל זאת רוב חבריו המשיכו לעבוד – מי מתוך תחושת שליחות, מי מהחשש מההגבלות שהוטלו על מובטלים ומי מהאמונה שבסופו של דבר תהייה תשובה גדולה והאל יחוס עליהם.
בעצת הרב התקין עובדיה עמדת תפילין קטנה בפינת המשרד, ולשמחתו חלק מחבריו אף פנו להשתמש בה. כשביקשו את הדרכתו שש לעזור להם, ואף חזר והדגיש – “כל מצווה עוזרת, כל תשובה היא חשובה. תעשו מה שאתם יכולים”.
בדרך כלל היה מצליח להתעמק בקריאתו, אלא שהיום היה טרוד במיוחד. הוא השליך את העלון על השולחן ובהה בתקרה, מגשש אחר כיפתו וציציותיו כאילו רצה לוודא שהם עוד שם. לפני כמה ימים נסע עם נרקיס לראות את “התיבה”, כפי שקראה למקום, ומאז חש מעורער.
“התיבה” לא הייתה אלא בונקר תת קרקעי עצום, כחמש מאות מטרים מתחת לפני הקרקע, וכשראה אותה עובדיה הבין פתאום את גודל השעה. החלל היה כל כך גדול עד שבקושי הצליח לראות את קצהו המרוחק, והיה מואר בנורות ניאון לבנות כחלחלות, כמו במעבדה ענקית. האוויר היה טחוב וסמיך, כאילו היה עשוי מאותו בטון אפרורי ממנו נוצקו הקירות. אלפי תאי שינה קריוניים היו מסודרים שם בשורות, נראים לעובדיה כארונות קבורה ממתכת, ולאורך הקירות היו מכולות רבות ואף מספר חדרים שנראו לו כחדרי ניתוח בבתי חולים, או מעבדות מאיזה סרט ישן.
“אשכרה מחשבים…” מלמל עובדיה כשעברו ליד אחד מהם, “עם מקלדות והכל”.
“כן, לא יהיה מֵטַאבֵרְס אחרי הפגיעה”, הסביר פרופסור שׁוּמֶרְמָן, ראש המעבדה בה עבדה נרקיס, “יש כאן מקום לעשרת אלפים אנשים ולכל צורכיהם כדי ליישב את הכדור מחדש לאחר שישתקם, ואם יתנהלו בחוכמה גם להמשיך ולפתח את הציוויליזציה מהנקודה בה נעצרה… פחות או יותר”.
“ותכל’ס, אתה מאמין שהמקום הזה ישרוד חמש מאות שנה?” שאל עובדיה.
פרופסור שומרמן הביט בכיפתו של עובדיה ואז בעיניו. “אם ב-‘מאמין’ אתה מתכוון לכך שאני חושב שבהסתברות גבוהה המקום הזה ישרוד, אז כן, אני מאמין. הבונקר הזה יכול לשרוד פיצוץ בעוצמה של עשר מגטון”.
עובדיה עיווה את פרצופו ומשמש בציציותיו. הוא לא אהב את הטון של בן שיחו. “ומה ההסתברות לשרוד את ההקפאה?” הוא שאל.
הפרופסור הזעיף את פניו. “יותר גבוהים מהסיכוי לשרוד את המטאורים, זה בטוח. אנו מעריכים שכשבעים וחמישה אחוזים מהמורדמים ישרדו, עם טעות סטטית אפשרית של עשר אחוז לפה או לשם”.
עובדיה חש חלחלה. “אז הסיכוי לשרוד את ההקפאה הוא רק שני שליש? זה לא הרבה”.
“עם הטעות הסטטיסטית, כן”, רטן הפרופסור, “שמע, אני מבין שאתה אדם מאמין אבל בכנות, הסיכוי שהאנושות תשרוד את הפגיעה הזו הוא אפס. לך ולמשפחתך יש אפשרות להצטרף לתיבה רק בגלל התפקיד החשוב של נרקיס בפרויקט, וזה קצת מצחיק שפתאום כשמדברים על מדע אתה נזכר להטיל ספק. אין פוליטיקאי שלא התקשר אלי וניסה לקמבן לעצמו מקום פה, ועוד כל מיני ידוענים ואנשים עשירים. אני מציע לכם למהר ולתפוס מקום, שכן המועמדים נבחרים בקפידה. לי לא מאשרים להצטרף, למשל, מפאת גילי”.
פרופסור שומרמן בהחלט הצליח להפחיד אותו. מה אם הנס לא יקרה? מה אם לא תהייה מספיק תשובה והשם יחליט להענישם למרות הכל?
“הפחד הוא אויב האמונה”, אמר לו רב בית הכנסת כשהתייעץ עמו, “ואמונה נמדדת בשעת משבר, לא כשקל. עלינו לקיים מצוות גם כשמסביב יהום הסער, גם כשיש פיתויים, ולדעתי אל לכם להיכנס ל-‘תיבה’ הזו”. עובדיה הינהן וחשב שהרב צודק, אך לא הצליח לגרש את הספקות מליבו. קשה להאמין שהמבול לא יבוא כשהתיבה האדירה ניצבת לפניך.
שעונו צלצל לפתע, מעיר אותו משרעפיו. הוא נפרד מחבריו לשלום, הזמין לו קרגו ויצא לאסוף את לילך מהגן, משאיר מאחוריו את העיר המודרנית לטובת הכרך הרגוע, לכאורה. אלא שגם מקריית ביאליק לא נעלמו הפטרולים של המשמר האזרחי והכרזות המבשרות רע, במיוחד ברחובות הראשיים. אחרי הנס, בעזרת השם, החיים יחזרו להיות נורמליים… הוא קיווה.
כשהגיעו הביתה יונתן כבר ישב בסלון ושיחק באיזה משחק וירטואלי, עדשות משקפיו מרצדות והוא מקיש באוויר, מרוכז. בחודשים האחרונים נרקיס עבדה עד מאוחר, לכן עובדיה טיפל בילדים בצהריים, דבר שעשה בשמחה. הוא בחר מתכון בהמלצת המקרר החכם והחל להכניס את המצרכים למעבד המזון האוטומטי כשלפתע צלצלה התראה בשעון החכם שלו.
“הנביא צריך אותך! בעוד כחצי שעה נתכנס במצדה לחזות בנס גדול! מי שיכול שיגיע, מי שלא – אנא התפללו יחד איתנו מאיפה שאתם נמצאים! כל תשובה חשובה!”
תפילה המונית במצדה בהתראה כה קצרה? תמה עובדיה, ומיד צחק על תמיהתו. נסתרות דרכי השם, ישתבח.
הוא סיים להכין את ארוחת הצהריים במהירות וקרא ליונתן שיערוך את השולחן. “תאכלו בלעדיי, בסדר נשמות? אבא צריך להתפלל. ואל תגזימו עם המיץ!”
“למה אתה צריך להתפלל?” שאל יונתן.
“כדי שיבוא נס, חיים שלי. לא להפריע לי אלא אם קורה משהו, בסדר?”
הוא נכנס לחדר השינה, הסיר את השעון החכם מידו פן יסיט ליבו מן התפילה, ושלף מאמתחתו את ספר התהילים המהודר שקיבל מאורי. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נתבקש להתפלל בתזמון מפתיע, ולכן תמיד לקח את הספר עמו. הוא נשא תפילת יהי רצון, פתח את הספר בפרק פ”ג והתפלל בקול. “שיר מזמור לאסף. אלוקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט…”
הוא תהה איזה נס השם שלח את עומריהו לחולל, ומדי כמה פסוקים עצר כדי להגיד לאל את אשר על ליבו. אלוקים, אני כאן, מתפלל עם כל עם ישראל בשבילך. אני מאמין בך ובמצוות שלך, ואני רוצה שכולם יאמינו. אני רוצה שגם נרקיס והילדים יאמינו. תעשה את הנס הזה כדי שכולם יראו, שיבינו שאתה חזק וצודק ורחמן. בכל יום עוד אנשים מתחזקים, וכל נס מחזק עוד אנשים. בבקשה.
הוא המשיך לתפילת מנחה, קרא עוד פרקי תהילים ולא שם לב לזמן שעבר. כשנכנס אור כתמתם של דמדומי שקיעה לחדר הניח את הספר והעז להציץ בשעונו. על הצג הופיעה הודעה שנשלחה כשעה לפני כן. “תודה לכם שהתפללתם, הנס היום קרה בזכותכם! זו התשובה שלכם!”.
עובדיה יצא מחדרו, הדליק את הטלוויזיה וטען את מהדורת החדשות. הוא לא האמין למראה עיניו. “יונתן! לילך! בואו, בואו תראו!” קרא בהתרגשות. הילדים רצו מחדרם, נרגשים בהתרגשות אביהם, לילך מחזיקה בבובתה.
הסרטון ששודר במהדורה צולם דרך משקפיים חכמות, ולמרות זאת היה מדהים. ראו בו את הנביא מפסיק להתפלל לפתע, מביט בפליאה מזרחה, והצלם פנה לראות במה מביט הנביא. ים המלח החל להתקדם אט אט מצפון, כאילו לא היה אלא שלולית קטנה המתמלאת לפתע, משמיע שאון גדול. הוא המשיך והתרחב עד שהתחבר עם מה שנשאר מחלקו הדרומי, מציף את כל העומד בדרכו. זרימת המים בנהר הירדן לא גדלה, כך דווח, ונראה שמליחות המים נשארה כשהייתה. איש לא נפגע בגלל ההצפה. “אנחנו לא יודעים מאיפה הגיעו המים האלה”, אמר איזה נציג שראיינו.
הם צפו בסרטון עוד כמה פעמים. עובדיה מעולם לא ראה מים זורמים בשצף ועוצמה כזו, וליבו התמלא בגאווה כשבנו קרא בהתפעלות. מה רבו מעשיך השם!
כתבים שהגיעו למקום ניסו לראיין את הנביא, ועובדיה דאג כשראה את ארשת פניו הקודרות. “העם הזה צריך להתעורר”, עומריהו אמר, “הניסים הם דרכו של השם לקרוא לנו לחזור בתשובה, ואני אומר לכם שלא מספיק אנשים נוטשים את דרכיהם הרעות. הביטו בים המלח וראו את כוחו של השם. כולם צריכים לעשות הכל כדי שתהייה תשובה בעם. קחו את החברים שלכם, השכנים, הילדים, ולמדו אותם לעשות מצוות. תתפללו, תעשו טוב, תגמלו חסד, זהו צו השעה וצריך להתחיל עכשיו. אני קורא לממשלת ישראל לשתף איתי פעולה בעניין הזה”.
באותו רגע גמלה בליבו החלטה, ועובדיה חיבק את בנו. “רוצה מחר לבוא איתי לבית הכנסת? נציל את העולם ביחד?”
“כן!” שמח יונתן.
זמן מה לאחר מכן קיבל עובדיה הודעה מצבי המנהל. “היי עובדיה. תגיד, איך חוזרים בתשובה?”
❈❈❈
נרקיס חזרה מאוחר גם באותו ערב. כששמע עובדיה את דלת הכניסה נפתחת הסיר את משקפיו החכמות וקם לנשקה.
“איך היה?” שאל.
“קשה… אחד הניסויים נכשל. אני מקווה שהשני יתן תוצאות יותר טובות”. היא נאנחה.
“בעזרת השם. בואי, הכנתי לך אוכל, פסטה בשמנת”, הוא אמר, יודע שזה המאכל האהוב עליה.
“תודה, בייב…” היא מלמלה. עיניה היו עייפות ושקועות.
היא התיישבה מולו והחלה לאכול ברעבתנות, פעם ביס מהפסטה,פעם מהסלט. עובדיה פתח יין אדום ומזג לשניהם.
“איך היה היום שלך?” היא שאלה בפה מלא.
“היה בסדר”, הוא אמר, “אין הרבה עבודה והילדים העסיקו את עצמם יפה. ראית את הנס היום?”
נרקיס נדרכה. “שמעתי עליו קצת”, אמרה והמשיכה לאכול.
עובדיה סידר את כיפתו ומשמש בציציותיו. “הוא מלא את ים המלח, עיוני. שיקם אותו לגמרי. אומרים שהוא נראה כמו שנראה לפני מאתיים שנה”.
נרקיס לא הביטה בו. “הוא גם הרס על הדרך את כל המפעלים שעמדו שם, וגם כמה בתי מלון ומבנים. גם בצד הירדני”, היא השיבה.
“זה רצון השם”.
“תעשה לי טובה…”
עובדיה נאנח. “זה גם לא משנה. זה נס ענק, נרקיס, כמו הניסים בתנ”ך אפילו. אין דברים כאלה!”
נרקיס זעפה. “זה שאנחנו לא יודעים איך זה קרה לא הופך את זה לנס”.
עובדיה חשש שזו תהייה תגובתה, ובכל זאת נדהם ממנה. “באמת? את באמת חושבת שזה לא נס? את חושבת שהוא פשוט החביא איפשהו ים של מים מלוחים ושחרר אותו כשהתחשק לו?”
היא שיחקה עם הספגטי בצלחתה. “אני באמת לא יודעת, בובי, אבל אולי נדבר על משהו אחר? הרי הנס הזה לא משנה כלום”.
עובדיה שב למולל בציציותיו. “האמת שהוא כן משנה… את שמעת מה עומריהו אמר אחר כך?”
נרקיס לא ענתה.
“הוא אמר שאין מספיק תשובה, ו…עיוני, אני רוצה שנעשה יותר. אנחנו צריכים להתחזק”.
היא הניחה את המזלג על צלחתה, שילבה את ידיה ונעצה בו מבט. “אמרתי לך שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל שלא תגרור אותי ואת הילדים לזה”.
“לא נעשה את זה בבת אחת. נתחיל בלשמור שבת, אחרי זה כשרות…”
“לא”.
“מחר יונתן יבוא איתי לבית הכנסת. הוא דווקא התלהב מ-“
“אמרתי לא, עובדיה! אתה מבין מה זה לא?!”
עובדיה כעס. “מה הבעיה שלך, תגידי? למה את לא מסוגלת להאמין? כמה ניסים שלא תראי את תתעקשי שלא להאמין! תגידי, זה לא איינשטיין אמר שרק טיפשים לא משנים את דעתם?”
“מה הקשר?!” היא צעקה.
“הקשר זה שאין לנו מה להפסיד מלנסות, את לא מבינה? רק להרוויח! מה כואב לך לנסות?”
נרקיס עצמה עיניה והחלה לעסות את רקתה. עובדיה הגניב מבט לחדר הילדים ואז שילב את ידיו.
“עובדיה. אני עובדת מהבוקר עד הלילה כדי לנסות להציל את מי שאפשר. אני לא אשנה את כל החיים שלי עכשיו בגלל איזה תמהוני, בטח שלא על חשבון העבודה. כל יום האסטרונומים אצלנו רואים את מטר המטאורים מתקרב. הבנת? ואני לא מתכוונת להמר על איזה קוסם שיציל אותנו”.
ליבו של עובדיה נחמץ. הוא ידע שרק קול ההיגיון יכול לשכנע אותה, וברוך השם יש היגיון בדרכיו, ובכל זאת. האם יש טעם להפציר בה לקיים מצוות שאינה מאמינה בהן? האם זו תהייה תשובה בעיני השם, או שהוא בכלל לא ישמע אותה? עובדיה לא ידע. “הוא נביא, לא קוסם, ואני שוב שואל מה אכפת לך לנסות? אם יש אלוקים, הרווחנו, ואם אין אז ממילא אכלנו אותה. זה גם לא שיש לנו איזושהי ברירה”.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהציג לה את הטיעון הזה. לרוב היא נפנפה אותו, אבל הפעם הוא לא התכוון לוותר לה. הוא ידע שהיא יודעת שהוא צודק.
נרקיס הנידה בראשה. “בטח שיש. אנחנו נצטרף לתיבה, מה חשבת?”
עובדיה פער את עיניו בתדהמה. “תגידי, השתגעת?”
נרקיס נראתה המומה.
“את רוצה להקפיא את הילדים לחמש מאות שנה? ועוד להמר על החיים שלהם על הדרך?”
היא כיסתה את פיה בידה. “אני לא מאמינה…”
עובדיה נדרך. נדמה היה לו שהיא עומדת לצעוק עליו, אך במקום זה היא נשמה עמוק ולקחה את ידו בידיה. “בובי… אין לנו אפשרות אחרת. אין. אתה חושב שאני לא פוחדת? שאני לא רוצה שיקרה נס? הלוואי שיקרה נס. הלוואי שתהייה צודק. אבל אנחנו לא יכולים להמר על זה”.
הוא הניח ידו על ידיה. “אנחנו לא מהמרים, חיים שלי. הרי אם נעשה תשובה אנחנו נינצל. הראו בחדשות שמאז שעומריהו התחיל לנבא יותר אנשים עושים תשובה, וככל שיש יותר תשובה ככה הניסים יותר גדולים. אני מבין שקשה לך להאמין, אבל אנחנו חייבים לפחות לנסות. זה כולה כמה מצוות”.
נרקיס השפילה מבטה. כאב לו לראות אותה ככה. “יודע מה? בסדר. בוא ננסה. אבל בתנאי שנרשם לתיבה”.
עובדיה הניד בראשו. הצער גאה בו. “אני לא יכול לעשות את זה. זו הבעת אי אמון בשם. זה כאילו אני אומר שהוא לא יציל אותנו”.
“אבל מה אם הוא לא יציל אותנו?”
“הוא יציל, נרקיס. זה השם. אני מאמין בו”.
דמעות נקוו בעיניה. “לפחות תחשוב על זה, בסדר? אני אעשה איזה מצוות שאתה רוצה, אבל אל תפסול”.
עובדיה היסס. “אני… אני אחשוב על זה”.
אך בליבו כבר ידע את התשובה.
❈❈❈