כ”א בתשרי התתס”ה.
זה היה יום יפה. השמש הייתה נעימה וחמה, שמי התכלת נאים, העננים לבנים והראות נפלאה. מהמקום בו עמד, על פסגת גבעת ההגנה, ראה עובדיה את הכרמל הירוק משתרע ממנו ועד מפרץ חיפה. ההר היה הומה אדם – הפסגות, השלוחות והעמקים, מנחל כלח עד נחל נשר, מדלית אל-כרמל דרך בית אורן עד אוניברסיטת חיפה וכלה ברחובות העיר עצמה – הכל המה ברבבות אנשים לבושים בהידור, נראים כמו פסיפס משונה של בית כנסת עתיק. כולם באו לעשות תשובה ולהתפלל לקדוש ברוך הוא שיציל אותם.
עובדיה הצטער כשהבין שנרקיס והילדים לא יהיו איתו. יום קודם לכן אמרה נרקיס שהיא רוצה לרדת לעיר לבקר את אביה, ולמרות שניסה להניא אותה מכך היא התעקשה. כבר אז היה צפוף על ההר, ואכן לקראת ערב כתבה לו שיש מהומה גדולה בעיר, שהם בסדר ושהם יחזרו בבוקר. שני לילות בילו בסוכה לצד משפחתו של אורי, שומרים על מקומם כדי שיוכלו לחזות בנביא בכבודו ובעצמו, ולבסוף בגלל שטות הם לא יזכו בכך.
הוא הרגיש יד טופחת על כתפו. “אל תצטער,” אמר אורי, “הם יתפללו מבית חתנך בעיר”.
“לא הייתי צריך לתת לה ללכת”, אמר עובדיה, “הייתי צריך להתעקש יותר”.
“אל תצטער. הם יראו את הנס כך או כך, ובסוף היום תגיע השבת ותוכלו לקבל אותה יחד, אחרי שחזיתם בנס הגדול ביותר בהיסטוריה”.
“בעזרת השם…” מלמל עובדיה, ואז הביט לצדדים בזהירות ולחש על אוזנו של אורי. “תגיד… אתה לא מפחד?”
אורי לכסן אליו מבטו. “מה? שהנס לא יקרה?” הוא לחש חזרה.
עובדיה הנהן.
אורי חייך חיוך דק. “ברור שאני פוחד. אני חושב שמעט מאוד אנשים בכלל לא פוחדים היום… אבל אני גם חושב שזה בדיוק המבחן שלנו. למרות הפחד, למרות כל הבלאגן וההתפרקות של הימים האחרונים, דבקנו בעשיית טוב. דבקנו באמונה ובמצוות, ותראה כמה אנשים הצטרפו אלינו. רוב העם עשה תשובה בחודשים האחרונים, וגם אלה שלא ממש עשו שמרו על דרך הישר. זה שהמשטרה והצבא ואפילו המשמר האזרחי המשיכו לתפקד, זה לא מובן מאליו”.
הדברים האלה עודדו את עובדיה מעט. הוא משמש בציציותיו. “אתה צודק, תכל’ס,” הוא אמר, “אני מקווה שיהיה בסדר”.
“בעזרת השם”.
זמן מה לאחר מכן יצא עומריהו מסוכתו, והמהום הקהל החל לדעוך. הוא הלך זקוף, גאה ומחייך, מחזיק במטהו ולבוש באדרת הצמר שהפכו לסמליו זה מכבר, וצעד אל הבמה הקטנה שעמדה לצד אנדרטת הבזלת העתיקה. עיניו, הבחין עובדיה, היו אדומות. בטח מחוסר שינה, הוא חשב, חש יראה. הרי מדובר באדם שמדבר עם השם, לא פחות. מי יודע מה עבר עליו בלילות האחרונים, ובכל זאת הוא נראה בטוח ושמח. זה בוודאי סימן טוב.
הנביא רכן אל המיקרופון, ה-ח’ וה-ע’ הגרוניים משתרגים כמנגינה בדבריו. “רבותיי, חג שמח ופתקא טבא לכל בית ישראל. אני מקווה שהיה לכם לילה עמוס בכל טוב, תשובה רבה ולמידה רבה. היום זה יום מיוחד, ‘יום חותם’, כי השם חותם ביום זה את גזר דינו של העולם כולו.”
הנביא השתהה לרגע, נשען על הבמה ומביט בקהל. האם הוא רעד? לעובדיה היה קשה לראות ממקום עומדו. לרגע נראה לו עומריהו כאילו הוא סוחב הר על גבו, כאילו משהו נסדק בו. הרגע התארך, ובדיוק כשעובדיה החל לדאוג, חייך הנביא והמשיך בדבריו. “אני מאמין שלא במקרה השם שלח אלינו את הסלעים הגדולים דווקא בהושענא רבה. אני מבקש מכם להתפלל היום בכוונה גדולה, גדולה יותר מכל כוונה שהייתה לכם בימיכם. בקשו כפרה על חטאיכם. בקשו סליחה ורחמים מהקדוש ברוך הוא. מלאו כל מצווה בכוונה גדולה. תעשו תשובה גדולה. ניתנה לנו היום הזדמנות גדולה לשפוך ליבנו בפני השם יתברך, הזדמנות לשנות את דרכינו הרעות, והמוני בית ישראל שהגיעו לכאן בימים האחרונים הוכיחו שרצון העם הוא בתשובה גדולה. אני גאה בכולכם. אני גאה בכל יהודי שמתפלל עמנו, יהיה אשר יהיה, ובכל גוי אשר עושה תשובה וחוזר לדרך הישר, את כולכם השם רואה ושומע. תפילה רבה לפנינו ותשובה גדולה לעשות, ולא אכביר עוד בדברים. קרעו את בגדיכם, שימו מעפר הארץ על ראשכם והראו לשם את כנותכם. בעזרת השם נביא גאולה גדולה לישראל”.
ובלי הוסיף עוד אומר קרע עומריהו את אדרתו קריעה גדולה, חפן מעפר הארץ ופיזר אותו על ראשו. הוא הוציא מאמתחתו סידור חבוט, עתיק, והחל להתפלל בקול. האנשים שמעו ועשו, וכמו גל עברה הקריעה מאיש לרעהו. גם עובדיה קרע קֶרַע בחולצתו, פיזר עפר על ראשו ולהתפלל, כורה אוזניו אחר תפילתו של עומריהו, עוקב בעיניו אחרי הפסוקים, קורא בקול ומייחל בכל ליבו שתפילתו תפתח את שערי השמים. מתוך המהומי הקהל עלתה התפילה והדהדה בין הפסגות והעמקים, תפילה שעוצמה גדולה לה, ועוררו בעובדיה התעלות רוח שגברה על פחדיו והשכיכה אותם.
אלוקים, בבקשה תסלח לנו על חטאינו. רחם עלינו. אני מצטער אם לא שמרתי מצוות מספיק, אני מצטער אם לא האמנתי בך מספיק. אני מצטער אם עשיתי משהו רע, אם לא עשיתי מספיק. בבקשה תהייה רחום וחנון ותחוס עלינו. אני אוהב אותך, מאמין בך, אני יודע שאתה טוב. בבקשה תשמע אותי.
שעות התפללו, קראו פיוטי הושענות, חבטו בערבות וקראו תהילים, ולאחר זמן מה ההמהומים סביבו דעכו והתחלפו בהתלחששויות מפוחדות וקול איוושה רחוקה. עובדיה הרים ראשו ונחרד. למעלה, בשמיים הכחולים, ראה כדור לבן ומנצנץ, כמו שמש רחוקה, הולך ומתקרב אליהם.
“אל תפסיקו!” הדהד קולו של עומריהו על ההר, “המשיכו להתפלל! תנו לשם לשמוע אתכם!”
עובדיה שב אל ספר התהילים וקרא בקול, מנסה להתרכז בכל מילה ואות. “יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד… תהום כלבוש כיסיתו על הרים יעמדו מים… מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון…”
שאון אדיר מילא את העולם, כקול רעם גדול, ועובדיה לא יכול היה לקרוא עוד. הוא הרים מבטו שוב, ליבו התכווץ באימה והוא החל לרעוד.
את הרקיע חצה כדור אש גדול, סלע שחור בוער במרכזו. הסלע חלף מעליהם, רעמו מרעיד את הארץ, חלף מעל העיר ונחת במימי המפרץ. עובדיה ראה את טבעת המים הענקית מזנקת מן הים לפני ששמע את רעש הפיצוץ, וגלים גדולים נישאו על פני המים. אנשים החלו לצעוק בפחד, ונדמה היה כי כל רגע תפרוץ מהומה.
לפתע הדהד קולו של עומריהו בין ההרים והעמקים, רגוע אך איתן. “שמע ישראל יי אלהינו יי אחד. ואהבת את יי אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך…” הוא המשיך בקריאת שמע, ולאט לאט ההמונים הצטרפו אליו. התפילה חזרה להדהד על הר.
“תראה!” אמר אורי והצביע.
מעל המפרץ הופיעה קשת גדולה, חוצה את השמיים מקצה לקצה. התקווה פרצה דרך הפחד ששיתק את עובדיה. הוא לא שכח אותנו! הוא חשב, השם לא שכח אותנו!
עובדיה חזר אל פרקי התהילים, נאחז באותיות. כשהגיע הרעם השני לא העז להרים את עיניו מהן, וכשהרעש היה קשה מנשוא עצם אותן בכוח והתפלל מעמקי נשמתו. בבקשה, אלוהים, השם, בבקשה תציל אותנו, בבקשה תרחם עלינו, בבקשה…
אבל הרעש החל למלא את כל ישותו. האיוושה האדירה, המאיימת, הרעם שהחריד את רמ”ח איבריו, שהחריש את התפילה מליבו, שלא השאיר בו דבר מלבד פחד קמאי ונורא, פחד מראשית הזמן, הפחד מהמוות.
ובדיוק כשהרגיש שאינו יכול עוד, הרעש נפסק.
אך רק לרגע.
פיצוץ אדיר החריש את אוזניו, האדמה רעדה תחתיו והוא נפל בצעקה על ברכיו. שאון הפיצוץ נמוג לאיטו, וכשעובדיה פקח את עיניו נשימתו נעתקה. העיר התחתית נעלמה. במקומה הופיעה פטריית עשן ענקית, בוערת ומלחששת ונישאת השמיימה. שקט עז נפל על הארץ, כקול דממה דקה, ובתוכה קול בודד נשמע.
הנביא קרס על ברכיו והחל לבכות.
מישהי צרחה, ואחריה עוד אחת, והבהלה התפשטה בקהל כארס. מעל שאון האימה נשמעו איוושות רבות, ואת השמיים הכחולים מילאו אלפי שמשות קטנות, מנצנצות.
עובדיה הביט באורי בעיניים פעורות. חברו נתן בו מבט אחרון, עצוב, ובלי אומר הלך לחבק את אשתו וילדיו.
עובדיה חש בחילה. נרקיס. הילדים.
הוא החל לרוץ, דוחף בכוח ומפלס את דרכו בקהל, ולא שם לב לספר התהילים שלו שנשכח בעפר.
❈❈❈
עובדיה רכב על אופניים גנובות במורד הכרמל, והארץ סביבו נחרבה. שאגות המטאורים ואיוושותיהם החרידו את השמיים, למפתעים פיצוץ רחוק או קרוב הרעיד את האדמה ואבנים בוערות נמטרו והתגלגלו ברחובות. מדי פעם ראה מכתש קטן ועָשֵׁן בדרכו, והתמרות השחורות עלו והתנשאו מעל הכל. הרחובות התרוקנו מאדם, והמבנים הישנים היו פצועים ומחוררים, כאילו נלקחו משדה קרב.
בבקשה, אלוקים, בבקשה שהם בסדר, הוא חשב.
בדרך לא דרך הגיע עובדיה לבית חתנו ברחוב איינשטיין חמישים וחמש, והתנשף בהכרת תודה כשראה שהבניין עוד עומד על תילו. הוא השליך את האופניים, רץ במורד המדרגות לכניסה לבניין ואז עלה לקומה הראשונה.
דלת הבית כבר הייתה פתוחה.
“נרקיס!” צעק עובדיה, “יונתן! לילך!”
איש לא ענה לו.
הבית היה מסודר ונאה, כאילו לא התרחשה אנדרלמוסיה מוחלטת בחוץ. ריח הנפטלין המוכר התערבב עם ריח השריפה מהרחובות, ורעמי הסלעים הפרו את השלווה המוכרת. חלק מהתמונות הישנות, התלויות על הקיר כדרך קבע, נטו עקומות על צידן, ופסלוני החרסינה ניצנצו ממשכנם בוויטרינות, מוגנים לכאורה. המקום היה חי, אך הסלון היה ריק. חלון הזכוכית הגדול אשר הוביל למרפסת היה מוסט וסדוק, ועובדיה ראה שם את חתנו הזקן, יושב על כיסא חוף ישן ומשקיף על עיר המפרץ הנחרבת, כאילו הדבר אינו נוגע לו. לידו היו כוס זכוכית מלאה למחצה וקרטון מיץ.
עובדיה ניגש אליו. “נֹחַ… איפה נרקיס?”
נח לא ענה לו. ללא אומר הרים את ידו הגרומה והושיט לעובדיה מעטפה לבנה.
עובדיה קרע את המעטפה והוציא מתוכה מכתב לבן, מודפס.
“עובדיה, אהובי, בעלי ואבי ילדיי.
אם אתה קורא את המילים האלה כנראה שהנס לא קרה. באמת קיוויתי שהוא יקרה כפי שהאמנת, אך לא הייתי שותפה לאמונה הזו למרות שמאוד רציתי. לא יכולתי להאמין שיקרה נס כשיום יום ראיתי את האסון מתקרב אלינו, למרות שראיתי ניסים אחרים. לא יכולתי להפקיר את גורלנו בידי המזל או האל כשידעתי שאני יכולה לעשות מעשה כדי להציל אותנו. דיברנו על זה רבות והחלטת לדבוק באמונתך, וכמוך, גם אני הייתי חייבת לדבוק באמונתי. לכן לקחתי את הילדים לתיבה.
אני מצטערת ועצובה שאני לא יכולה להיפרד ממך פנים אל פנים, שאני לא יכולה לחבק ולנשק אותך לשלום… הלוואי שזה לא היה ככה. אני מצטערת שלא סיפרתי לך, אבל פחדתי. כל כך התנגדת לעלות לתיבה, והייתי חייבת. בעיקר בשביל הילדים. הלוואי שהיית בא איתי.
אני לא יודעת מה אתה מרגיש עכשיו, אם אתה כועס, מיואש או מפוחד, אם אתה שונא אותי או לא… אבל אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך וגאה בך. אני יודעת שעשית הכל כדי לנסות להציל אותנו. שינית את חייך וצללת לעולם רוחני, תובעני ומסובך, למדת תורה ומצוות מבוקר עד ערב והתפללת כי האמנת באלוהים והאמנת שאלוהים יציל אותנו. בחודשים האחרונים היית בעל ואב למופת למרות כל השינוי הזה, ואפילו כשהתווכחנו ידעתי שהכל מאהבה.
תמיד אזכור אותך, עובדיה שלי, גם עוד חמש מאות שנה, ואני מבטיחה שגם יונתן ולילך. אני מקווה שתבין ותסלח לי, ושלמרות הכל תצליח למצוא שלווה.
אוהבת אותך, באמת אוהבת,
נרקיס.”