כשהמלחמה נגמרה לא ידעתי בעצמי מה אני רוצה. בטח שלא חשבתי שאפגוש את דור. ישבנו אני ושירה אשתי עם המשפחות שלנו בדירה הקריית-גתית השכורה, בבניין אליו פינו את כל הקהילה שלנו, והתלבטנו מה לעשות. זה היה ערב מעונן, היה קריר על המרפסת, וזמן קצר לפני כן עמי הרבש”צ כינס את כולנו והודיע לנו שאנחנו יכולים לחזור לקיבוץ.
שירה ישבה זקופה וידיה שלובות בחיקה, כמו תמיד כשהיא מתכוונת להתעקש על עמדתה. היא אמרה שחייבים לחזור. שאסור לנו לברוח, שחייבים את זה לקורבנות, שאסור שהקהילה תתפרק. ההורים שלי אמרו שזה משוגע, שלא נוכל לחיות שם חיים נורמליים אחרי מה שקרה. האחים של שירה היו חצויים בדעתם. וההורים שלה ואחי גבע לא אמרו כלום, כי הם היו מתים.
ידעתי שכולם צודקים וכולם טועים. שהכל נכון והכל מעוות. מאוד רציתי להתחיל מחדש במקום אחר, בטוח יותר, רחוק מהנופים הצרובים במראות זוועה, אבל לא רציתי להיקרע מהקהילה שלנו. מאוד רציתי לתמוך בשירה במאבקה להחזיר לה את נופי ילדותה, את ביתה שאבד, אבל ראיתי איך המלחמה השפיעה עליה וחששתי שמאבק כזה יעשה לה רק רע. הייתי קרוע, ולו הייתי נדרש להכריע מה נכון באותם ימים אני חושב שהייתי משתגע. לטוב ולרע, לא הייתי צריך לעשות את זה.
“המדינה לא תסייע לנו אם לא נשקם את המשק”, הזכרתי להורי באותה שיחה. המשק, או מה שנשאר ממנו, שרד רק בזכות ההתגייסות של המתנדבים, אבל הוא ניזוק קשות. לא יכולתי למכור אותו מבלי להיכנס להפסדים וחובות שהיה לוקח לי שנים רבות לסגור.
“כסף בא והולך, אתם צריכים לחיות”, אמי אמרה, “אנחנו נמצא דרך להסתדר”.
“איזו דרך?” שאלתי אותה, והיא שתקה.
ידעתי שכוונותיה טובות, שהיא מדברת מאהבה ודאגה, אבל האמת הייתה שעסק הביש הזה דווקא הקל עלי. לא היה לי כוח. לא רציתי חיפוש מפרך אחרי בית חדש. לא רציתי את רגשות האשם הכרוכים בפרידה מהקהילה, גם אם זה לטובה. לא רציתי להתווכח ולריב עם שירה. הדברים התגלגלו מעצמם, והיה לי טוב ככה.
“נשקם את המשק, זה ייקח שנה”, אמרתי, “ואם לא יסתדר שם נעזוב. זה נראה לי הפתרון הכי טוב בינתיים”.
די היה בדברים האלה כדי ששירה תביט בי בכעס. “אנחנו לא נעזוב”, היא אמרה, “זה הבית שלנו. אנחנו שם כדי להישאר”.
❈❈❈
לצערי צדקתי והחזרה לקיבוץ רק הרעה עם שירה. היא לא הצליחה לישון בלילות. הסיוטים רדפו אותה, כרסמו את נשמתה, וגם כשכבר הייתה נרדמת הייתה מתגלגלת חסרת מנוחה ולבסוף מתעוררת בצעקות ובוכה.
ניסיתי לנחם אותה, לאהוב אותה, אבל היא הגיבה אלי בכעס. בדיעבד אני חושב שהיא התביישה. היא רצתה להיות חזקה, להראות שלא ניתן להביס אותה, ובמקום זה הנפש שלה בגדה בה.
אבל אני לא הבנתי את זה אז, וסיוטיה וכעסיה הקשו גם עלי, ובאחד הלילות האלה פשוט קמתי ויצאתי מהבית.
באותו לילה השמיים הזכירו לי זפת, יפים בכהותם, והכוכבים נצצו בהם כרסיסי זכוכיות שהתפזרו לכל עבר. בימים אחרים אולי המראה היה נוסך בי רוגע, אבל לא רק לשירה היה קשה לחזור, והרקיע איכשהו הכביד עלי. ה-“רחוב” שבו גרנו לא היה אלא שביל המתפתל בין בתי הקיבוץ, והתחלתי ללכת לאורכו. מעט פנסים היו בשביל, מטילים תחתם שלוליות אור בודדות, וביניהן מקטעים מאיימים של חושך.
הבתים שמצדדי היו לגושים אפלים, מתערבבים עם העצים והשיחים שבגינותיהם לכדי כתם שחור ולא ברור. היה שקט מאוד. הכל היה חדש, נקי, הריחות היו רעננים ואפשר היה לחשוב שלא קרה כאן כלום מעולם. ודווקא הכלום הזה, הרִיק הזה, העיק עלי יותר מהחשכה, הוא איכשהו העצים אותה. כל כך רציתי לראות איזה כדור שהתגלגל לצד השביל או אופניים זרוקות בחצר, אך הם נפקדו ואינם. פה ושם הציץ אור קטנטן מאחד הבתים, זעיר ממש, כאילו הוא עצמו מסתתר מפני החושך שבחוץ. בחלק מהבתים הייתה חשכה מוחלטת, ואני ידעתי למה. תחושות קשות אחזו בי. שדים שרצו לפרוץ החוצה, זכרונות שלא רציתי לראות, רעמו ורקעו תחת דלת העץ שעל רצפת תת ההכרה.
שלפתי לעצמי סיגריה והדלקתי אותה. להבת המצית בין כפות ידיי הייתה כמו שביב התקווה שהייתי זקוק לו, וכששאפתי פנימה את העשן המבורך הצלחתי למצוא רגע של שלווה. החזקתי אותו בתוכי כמה רגעים, מייחל שהוא יטהר ממני את החרדות, ולבסוף נשפתי, הרמתי מבט והדם קפא לי בעורקים.
לפניי, בתוך שלולית האור שתחת הפנס, עמד אדם חמוש. הוא לבש מדי צבא, קסדה מכוסה במצנפת, אפוד מלא ובידיו נשקו בהצלב. במבט ראשון היה אפשר לחשוב שהוא משלנו, אבל ידעתי שגם אז היו מחבלים שהתלבשו כמונו. בעיקר לא ציפיתי לראות חייל עומד ככה באמצע הלילה.
הייתי משותק. הרגשתי את העשן מתנדף מפי לאיטו ואת הסיגריה בידי בוערת. החמוש הסתכל סביבו, כאילו מחפש דבר מה, ופתאום ראשו נעצר והתמקד בי. חשבתי שבטח ראה אותי בגלל הסיגריה. רציתי לצעוק, לברוח, לרוץ ולתפוס מחסה, אך הדבר היחיד שרגלי הואילו בטובן לעשות זה לרעוד.
ואז הוא דיבר. “אחי! אתה יודע איפה השטח כינוס?” הוא שאל.
שתקתי, מהפחד כמובן. גם לא ידעתי מה לענות לו. אין שום שטח כינוס בקיבוץ שלנו.
“אחי!” הוא קרא שוב והחל להתקדם לעברי. מתוך דחף נסוגתי לאחור. חשבתי שאני צריך לומר משהו, לוודא שהוא באמת משלנו, לשאול אותו איזו שאלה שרק חייל אמיתי ידע לענות עליה. אבל אז הוא יצא ממעגל האור ופשוט נעלם.
נשארתי שם לבד. רק אני, הלב שאיים לשבור לי את הצלעות והשקט שחורר לי את האוזניים.
❈❈❈
לא סיפרתי לשירה על מה שקרה. חשבתי שקשה לה גם ככה ושמוטב שאחסוך ממנה את ההזיות שלי. בכלל, חשבתי שבטח פשוט דמיינתי הכל ושכחתי מהעניין. אבל כמה ימים אחר כך הוא הופיע שוב, כשהייתי בדרך לחממות. נסעתי על הטרקטור לאורך שדות הגזר כשפתאום ראיתי אותו משוטט שם לצד הדרך.
בפעם הזאת לא הכה בי הפחד. אולי בגלל שזה היה בבוקר מוקדם ויכולתי לראות יותר טוב, אולי בגלל שהוא לא נראה מאיים ואולי בגלל שפשוט לא זיהיתי אותו בהתחלה. הוא נופף לעברי, וכשהגעתי אליו דוממתי את הטרקטור.
הוא פנה אלי ראשון. “היי אחי, בוקר טוב… ראית אולי איזה שטח כינוס, איפה שיש עוד חיילים? קצת הלכתי לאיבוד פה”.
היה לי ברור מיד שיכול היה להיות בקלות נער הפוסטר של צה”ל. הוא היה גבוה, כמעט בגובה שלי, והפעם ראיתי בבירור את תווי פניו. שיערו השחור היה קצר, כיאה לחייל בסדיר, והיו לו עיניים כחולות שלא הבנתי איך הן לא נוצצות בשמש.
הבעיה הייתה שלא הכרתי אותו. הרי אנחנו בקיבוץ קהילה קטנה, ואחרי המלחמה נהיינו מעטים אפילו יותר. הכרתי את כל החברים, ועל אחת כמה וכמה את מי ששירתו בסדיר, והיה ברור שהוא לא הגיע לשם מאצלנו. הבסיס הקרוב היה במרחק של כמה קילומטרים, ולא הבנתי למה שיגיע משם לכאן. רק כשראיתי את הקסדה התלויה לו מאחור, עם המצנפת העוטפת אותה, רק אז הוא נראה לי מוכר.
הוצאתי לי סיגריה והדלקתי אותה. “תגיד, אתה לא החייל שראיתי בלילה לפני כמה ימים?” שאלתי אותו.
הוא כיווץ את גבותיו כמנסה להיזכר. “נראה לי… כן… נכון! פתאום נעלמת לי!” הוא צחק במבוכה, “מה קורה?”
הוא נראה מאוד מבולבל, ולא היה קשה להבין שמשהו מוזר עם החייל הזה. זה לא נראה לי הגיוני שהוא משוטט פה בשדות כמה ימים בלי למצוא את דרכו. ירדתי מהטרקטור והתקרבתי אליו. “מאיזו יחידה אתה?” שאלתי.
הבחנתי שהמדים שלו מלוכלכים בבוץ. שהוא עדיין מחזיק את הנשק שלו בהצלב, כאילו הוא בשדה הקרב. והיה בו עוד משהו משונה שלא ידעתי להצביע עליו.
“גולני, אחי, גדוד חמישים ואחד”, הוא אמר. עיניו נדדו אל הסיגריה שהחזקתי והתרחבו למראיה. “אפשר שאכטה?” הוא שאל, מבטו רעב כמעט.
“בטח”, השבתי. הושטתי לו את הסיגריה, וכשהוא בא ליטול אותה אצבעותיו פשוט חלפו דרכה.
בהתחלה לא קלטתי שזה מה שקרה, חשבתי שהוא פשוט פיספס. כנראה שזה גם מה שהוא חשב, כי הוא ניסה שוב, ואז עוד פעם, ואז הוא צחק בפליאה ושאל, “אחי, איך אתה עושה את זה?!”
“אני לא עושה שום דבר”, אמרתי לו. חשבתי שבטח קרה לו משהו אם הוא נראה כזה אבוד ואפילו לא מצליח לתפוס סיגריה.
החיוך שעל פניו קפא. כנראה שבאותו רגע חלחלה אליו ההבנה, אבל אני פשוט פירשתי את זה כחלק מהבלבול שלו. הסיגריה המשיכה להעלות עשן בינינו. “איך הגעת לכאן?” שאלתי אותו.
הוא נראה מאוד מוטרד, כמעט בהלם. “אני לא זוכר, האמת. הייתי עם צֶ’רְנוֹב, בדיוק הותקלנו… נלחמנו ותוך כדי איכשהו איבדתי אותו… ואחרי זה ראיתי אותך”, הוא אמר. ואז הוא שוב הסתכל על הסיגריה. “אפשר… אפשר לקחת?” הוא שאל.
אני זוכר שחשתי צער גדול באותו רגע, למרות שלא הבנתי למה. יכול להיות שהלב שלי כבר הבין את מה שהמוח אפילו לא העלה על דעתו. “בטח, כבר אמרתי לך. קח”, אמרתי ושוב הושטתי לו אותה.
הוא שלח ידו, אבל הפעם לא ניסה לתפוס את הסיגריה. במקום זה הוא העביר את ידו דרך זרועי. לא הרגשתי כלום כשזה קרה, אך לקחתי צעד אחורה, מופתע.
הוא פער את עיניו בפליאה. הסתכל בכפות ידיו, הופך אותן לפנים ולאחור. ואז הוא הביט בי מזועזע. “אחי, אני מת… אני אשכרה מת”.
❈❈❈
האמת שבהתחלה חשבתי שפשוט השתגעתי. שאני כנראה מדמיין את החייל הזה ושאני צריך להתאשפז. אבל באותו רגע הרגשתי כל כך הרבה צער עליו, שהחלטתי לנסות לנחם אותו גם אם זה הכל אצלי במוח. חשבתי לעצמי שכל עוד אני לא פוגע בעצמי או באחרים, אני יכול להיות רגוע.
וידאתי שאין אף אחד מסביב והלכנו לשבת על הספסל בחממה. ככל שדיברנו יותר התחוור לי שאם הוא באמת הזייה, אז איכשהו היא הביאה לי ידע אמיתי שלא היה לי לפני שפגשתי אותה.
הוא סיפר לי שקוראים לו דור. הדבר הראשון שהוא רצה לדעת זה איך הוא מת, אם חטפו אותו, מה קרה לחברים שלו.
לא היה קשה למצוא אותו בגוגל. בשבת השחורה הוא והחוליה שלו הותקלו בזמן שטיהרו את העוטף. הוא הספיק לצעוק אזהרה, התחיל לחפות ובכך כנראה הציל את חבריו. דור חטף כדור בצוואר ונהרג במקום.
הוא התעקש לראות את הכתבה שעשו לזכרו. כיבדתי את רצונו, אך בליבי חשבתי שזה לא רעיון מוצלח. אולי זה לא מפתיע, אבל נראה היה שהדבר העיקרי שציער אותו היה הכאב שהפגינו חבריו ובני משפחתו. הוא חייך חיוך מר כשראה את הסרטונים מהלוויה. “מסכנים… צריכים לנסוע להר הרצל בשביל לבקר אותי. איזה קאדר”.
שאלתי אותו אם הוא רוצה שאתקשר להורים שלו.
הוא לא ענה מיד. ניכר היה שהוא שוקל את ההצעה. “עזוב”, הוא אמר לבסוף, “אין טעם. הרי הם לא יאמינו לך וזה סתם ישבור להם את הלב. חבל על הסבל”.
“למה?” אמרתי, “הם ההורים שלך. אם אני יכול לראות אותך אז הם בטח על אחת כמה וכמה”.
“עזוב”, הוא התעקש, “אני בכלל לא בטוח שזה עובד ככה. עדיף שימשיכו הלאה”.
הוא כנראה צדק. כמה דקות אחר כך נכנס סוֹמְסׇאק להגיד לי בוקר טוב. “יוּ טׇיֶירְד?” הוא שאל אותי בחיוך. ודאי חשב שאני עייף כי לרוב לא הייתי יושב על הספסל בשעות האלה. מדור הוא התעלם לגמרי, וסומסאק לא נהג להתעלם מאף אחד. מבחינתו דור פשוט לא היה שם. אמרתי לו שאני אבוא עוד מעט.
“תלך תעבוד”, דור אמר לי אחרי שהפועל הלך, “אל תדאג לי”.
הרגשתי גוש בגרון. “מה זה אל תדאג לי? אני לא יכול להשאיר אותך ככה”, אמרתי לו. זה ודאי היה זה דבר מטופש להגיד, כי דור חייך בשעשוע. “אחי, אני כבר מת. אין לך מה לעשות עם זה”.
זה היה נכון, כמובן, אבל לא רציתי ללכת. הרגשתי שאפקיר אותו עם אעשה זאת. “לפחות תגיד לי אם אתה רוצה שאעשה בשבילך משהו”, אמרתי, “כל דבר. אני לא יודע אם נתראה עוד פעם”.
דור הרהר רגע. “אתה יכול להדליק לנו עוד סיגריה”, הוא ביקש.
הופתעתי. הוצאתי סיגריה מהקופסא. “מה זה יעזור לך?” שאלתי לפני שהדלקתי אותה.
“העשן עושה לי טוב”, הוא אמר.
נתתי לסיגריה לבעור לאיטה. תהיתי אם הוא יכול להריח את ניחוחות הריסוס והפלפלים שמילאו את החממה, או רק את הסיגריה, או שהריח זה בכלל לא העניין. הערפילים הלבנים והדקיקים שעלו ממנה הסתלסלו לעברו בטבעיות, כי העשן תמיד מרחף לכיוון של זה שלא מעשן.
❈❈❈
זאת הייתה אחת השנים הקשות והמוזרות בחיי. אולי יום אחד אכתוב את זכרונותיי ממנה, אם מישהו בכלל יאמין להם.
אני ושירה ניסינו לחיות חיים נורמליים, אבל המצב שלה הלך והידרדר למרות שנאבקה. זוועות המלחמה חזרו אליה בסיוטים שוב ושוב וגזלו את שנתה, ועיגולים שחורים היו קבועים סביב עיניה. היא בקושי אכלה. היא לא הצליחה לתפקד בעבודה ולבסוף הפסיקה ללכת אליה. בעבר היינו מטיילים בסביבה בכל סוף שבוע. ניסינו לחזור לזה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להתרחק מהבית בלי להיות מוצפת בחרדה. הנופים שפעם השרו עליה שלווה ורוגע עוררו בה את הפחדים והזוועות שרדפו אותה. לא עזרו הטיפולים הפסיכולוגיים וגם לא התרופות שלקחה. היא פשוט גוועה לי מול העיניים.
גם האהבה שלי אליה גוועה. היה לי קשה לראות את שירה, שתמיד הייתה חזקה ונמרצת, הופכת לילדה תלותית ועקשנית שלא מסוגלת לעשות שום דבר בעצמה. היה לי קשה לסחוב גם אותה וגם את המשק. אני חושב שאילולא דור הופיע לא הייתי מצליח לדבוק בזוגיות שלנו.
דווקא דור, שאולי היה הדבר הכי לא שפוי בחיי, היה אי של שפיות ויציבות עבורי באותה תקופה. אחת לכמה ימים הוא היה מופיע, לפעמים בבוקר ולפעמים בלילה, מבקש שאדליק לנו סיגריה ומדבר איתי על החיים שלי ושלו.
אהבתי את דור. היה נדמה לי שהוא מנסה לחיות דרכי את החיים שכבר לא יהיו לו. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, על החוויות שלו בצבא ועל החלומות שחלם להגשים. הוא ביקש שאספר לו על הדברים שלא הספיק לעשות – איך זה לטייל בדרום אמריקה? לתפוס גלים בהוואי? עם כמה בחורות הייתי לפני החתונה, ולמה התחתנתי דווקא עם שירה? זה בכלל משתלם להיות חקלאי? מה אני עושה אם פתאום הולך לי חצי מהיבול שעבדתי עליו כל השנה?
תמיד שמחתי לדבר איתו, ולפעמים הוא ממש הזכיר לי את אחי גבע. ככל שהתראנו יותר כך גם מקומות המפגש והזמנים נהיו לקבועים יותר. לפעמים, כשרציתי לברוח משירה, היינו עושים טיול לילי בקיבוץ, ולפעמים הוא היה פוגש אותי בשדות ועושה איתי סיבוב על הטרקטור. לרוב היינו נפגשים על הגבעה שליד הקיבוץ, בנקודת התצפית המאולתרת, ומסתכלים על השדות של הנגב המערבי נפרשים לפנינו, ממשיכים עוד ועוד מערבה, בנוף שהיה יכול להיות מושלם אילולא החורבות הארורות שהטילו אימה באופק.
“היינו צריכים לשטח את עזה”, התלונן דור יותר מפעם אחת, “כלום לא היה צריך להישאר שם”.
הלוואי שזאת הייתה אפשרות בכלל.
הנגב המערבי היה הבית שלי. השדות הזהובים בקיץ והירוקים בחורף, הדשאים והפסטורליות של הקיבוץ, שדות הפרחים ומרבדי הכלניות, אלו היו נופים שגרמו לליבי לגאות, אולם באותה תקופה הרגשתי שהנוף משקר לי. לא יכולתי להביט בו בעין תמימה ופשוט להנות ממנו. בחנתי אותו בעין קשה, סורקת, מחפשת אחר הסכנה האורבת. התצפית מהגבעה גרמה לי להרגיש שלעולם לא אוכל לחיות כאן בשלום ובביטחון. איך אגדל ילדים במקום כזה?
❈❈❈
העונות חלפו, הימים נשרו כמו העלים בסתיו והשנה כמעט תמה. שירה כבר בקושי הצליחה לצאת מהמיטה, והבנתי שאם לא נקום ונלך משם תישאר ממנה רק קליפה ריקה. סיפרתי לה שאני מציע את המשק והבית למכירה, שנעבור להורים שלי לתקופה ואחר כך נמצא לנו מקום חדש לחיות בו.
אפילו במצבה הקשה היא התנגדה, אבל כבר לא היו לה כוחות להתבצר בעמדתה. האמת שכעסתי עליה. “עשינו את שלנו”, גערתי בה, “את עשית את שלך. ההורים שלך לא היו רוצים לראות אותך ככה”.
היא בכתה.
כמה ערבים לאחר מכן, כשישבתי עם דור על הגבעה שלנו והבטנו בשקיעה, סיפרתי לו שאני ושירה עוזבים. ציפיתי שהוא יפרגן, הוא ידע כמה קשה לי ולה, אבל הוא רק שתק. ואחרי זמן מה שהשיחה המשיכה כרגיל, לכאורה, הוא פתאום התפרץ בלי שום אזהרה. “בשביל מה נהרגתי, תגיד לי, בשביל מה?!” הוא צעק עלי בזעם, “כדי שבסוף תברחו כמו פחדנים ולא יהיה פה אף אחד?!”
הייתי המום. הרגשתי בלב דקירת בושה, ולאחריה זעם, והזעם הציף אותי עד שלא יכולתי לעצור. “מי אתה בכלל שתגיד לי משהו?!” צרחתי עליו, “אתה כבר מת! אנחנו צריכים להמשיך לחיות!”
“מה אמרת?!” הוא צרח בחזרה.
שתקתי, חושק שיניים. הצטערתי מיד על מה שאמרתי לו, וכעסתי על עצמי שלא הצלחתי להיות בוגר יותר. הוא ילד בן עשרים, למען השם, ואני בחור בן שלושים וארבע. למה לא יכולתי להיות רגיש יותר? ובכלל, מה חשבתי לעצמי? הרי אני היחיד שיכול לראות אותו ולדבר איתו, ברור שהוא לא ירצה שאלך. הייתי אידיוט.
רציתי להתנצל בפניו, להגיד שלא ידאג. אבל אז הוא פתאום נאנח בצער והביט בי. עיניו בהקו והוא החל לדמוע. “אתה צודק אחי… באמת”, הוא אמר, “זה לא בסדר מה שאמרתי לך. אני באמת חרא”.
כל כך הוקל לי כשהוא אמר את זה. רציתי מאוד באותו רגע לכרוך יד סביב כתפיו, לחבק אותו. אולי הייתי צריך לנסות. במקום זה אמרתי לו, “אל תדאג. גם אני יצאתי חרא”. זה עודד אותו מעט. “אבוא לבקר אותך”, המשכתי, “אני בחיים לא אפקיר אותך. אני חי בזכות אנשים כמוך, בזכותך”.
הוא חייך חיוך מר. “כן, אה? במותי ציוויתי לך את החיים”.
המשפט הזה צמרר אותי. רציתי לומר לו, “מה אתה מדבר שטויות?”, וזה אולי מה שהייתי אומר לו אם היה חי, אבל הוא לא היה. המילים גוועו בפי לשתיקה.
“תקשיב”, הוא אמר, “אם אתם באמת לא יכולים יותר אז בסדר, תעברו. אבל… אבל בוא תחכה איזה שבוע-שבועיים, בסדר? אולי המצב ישתפר”.
אם הייתי מקשיב לו טוב יותר אולי הייתי קולט מה שניסה לומר לי בין השורות, אבל לא קלטתי. הייתי שקוע מדי בצרות שלי ושל שירה. “אל תדאג”, אמרתי שוב, “ממילא ייקח לנו זמן למצוא קונה ולעבור דירה, אז יש לנו עוד זמן… אבל אני אומר לך בכנות, כנראה שהמצב לא ישתפר. קשה לה פה מאוד”.
“לך תדע”, הוא אמר, “לפעמים קורים דברים. עכשיו תדליק לנו סיגריה”.
עשיתי כפי שביקש. הנחתי את הסיגריה הבוערת במאפרה בינינו. בזמן שהעשן הסתלסל לפנינו בשלווה דיברנו על החיים, על טיולים ועל כל הדברים המדהימים שהיה יכול לעשות.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את דור.
❈❈❈
בשבוע הראשון שבו נעלם לא ייחסתי לזה חשיבות, כי כבר קרה שהיה נעלם לכמה ימים, אבל כשנכנס השבוע השני התחלתי מאוד לדאוג לו. יצאתי לחפש אותו בכל לילה, עברתי במקומות הקבועים שלנו, קראתי בשמו והדלקתי לו סיגריה. הוא לא הגיע.
ובאותם הימים המצב של שירה באמת הלך והשתפר. זה היה נס. פתאום היא הצליחה לישון יותר, לאכול יותר. העיגולים השחורים סביב עיניה הלכו ודהו, הצבע חזר לה ללחיים. לאט לאט היא הצליחה לחזור לחיות – פה חיוך, שם צחוק קטן. בחיים לא חשבתי שאתרגש כל כך מזה שהיא תציע שנראה ביחד איזו סדרה בנטפליקס.
באחד הימים האלה, כשהרגשתי שהיא מוכנה, הצעתי שנעשה טיול שקיעה ביחד. לקחתי אותה לתצפית המאולתרת, איפה שתמיד נפגשתי עם דור, והדלקתי סיגריה. קיוויתי שהוא יופיע, רציתי שהיא תראה אותו, אבל זה לא קרה. ישבנו על הספסל ושירה הניחה עלי את ראשה. השמש צבעה את השמיים בסומק עז, בגוונים של אש ודם, והקרינה מאור היקרות שלה על השדות והיבולים. במרחק עוד עמדו חורבות המאפליה. פתאום פחדתי מאוד על שירה, אבל היא הייתה רגועה, והרוגע שלה השרה רוגע גם עלי. לראשונה מזה זמן רב הרגשתי שאפשר להתמסר ליופיה של הארץ. שאפילו שיש את הרוע הזה במרחק, הוא לא יצליח לכסות את הכל. שהארץ גדולה ממנו.
שירה דיברה אז, וקולה היה רך מאוד. “בוא נחכה קצת עם המכירה והמעבר”, היא אמרה בחשש מה, “אתה רואה שאני מתחזקת, ו… אולי שווה לתת למקום עוד צ’אנס”.
חייכתי. היא לא ויתרה. התלבטתי עד אז, ובאותו רגע קיבלתי את ההחלטה. “בסדר”, אמרתי וחיבקתי אותה. ישבנו ככה בשלווה רגעים ארוכים. “את חושבת שאלו התרופות?” שאלתי אותה.
היא הנידה בראשה. “אני לא חושבת. כאילו, יכול להיות… אבל האמת שמשהו השתנה. בסיוטים, הכוונה”.
שמחתי לשמוע את זה. “וואלה. מה השתנה?”, שאלתי.
היא הרהרה לרגע. “עד עכשיו בחלומות הייתי כל כך פוחדת… גם כשידעתי שזה רק חלום זה עדיין היה נורא. אבל לאחרונה זה אחרת. תמיד מגיע חייל שמציל אותי, שמרגיע אותי”.
קפאתי כשהיא אמרה את זה. היא הרגישה בכך, חיבקה אותי חזק יותר והרימה את ראשה להביט בי. “אתה בסדר?” היא שאלה.
“כן… איזה חייל?” שאלתי. הרגשתי את הסיגריה בידי בוערת.
היא צחקקה. אולי היא חשבה שאני מרגיש מאוים. “זה לא מישהו שאני מכירה. אני חושבת שזה הבן שלנו מהעתיד. הוא כל כך יפה, יוגב. שיער שחור, עיניים כחולות”.
טוב!
תודה רבה 🙂