השמש בדיוק סיימה את שקיעתה והסלון היה אפלולי. הכונניות, הויטרינות ותמונות השמן על הקיר התעבו לכדי צלליות עמומות, אך מעל לכל אלה גהרו דמויותיהם האפלות של הרובוטים הגדולים, הישנים, פריטי אספנות שרוח חיים נסה מהם זה מכבר, ניצבים כשומרים המשגיחים על הכל.
אני ישבתי על כורסתי הקבועה והמתנתי לגליה. ידעתי שהיא מתעבת אותי אפילו יותר מבעבר, שהיא תגיע כל רגע, ואכן, שמעתי את נקישת הצילינדר במהרה ואת חריקת הצירים המוכרת. הדלת נפתחה בחבטה. פס אור צהוב הסתנן מהמסדרון והאיר את המבואה, ולאחריו הגיעו נקישות עקבים, ואז גליה, גבה זקוף וכל גופה אומר סמכות וכבוד. היא נבהלה לרגע, ודאי בגלל הצל, אך כשזיהתה אותי העוותה את פניה.
“זה מה שאת עושה עכשיו כל היום? יושבת בסלון בחושך?” היא אמרה בבוז.
חייכתי אליה. רציתי להיות חביבה. “שלום, גליה. מה שלומך?”
היא לא ענתה. במקום זה הדליקה את האור בחבטה, ממלאת את החדר בצבעים חמימים. היא צעדה בנקישות עקב והתיישבה על הכורסא שמולי, מקפידה ששולחן הזכוכית יפריד בינינו. נעצה בי מבט. “אין לי סבלנות להעמדות הפנים שלך”, היא אמרה, “אני דורשת שתאמרי לי את האמת. איך שכנעת את אבא שלי לשנות את הצוואה?”
שיערתי שבגלל זה היא באה. ראיתי שהיא כועסת, והבנתי שעלי להיות עדינה איתה. “לא שכנעתי אותו לעשות דבר”, אמרתי. “אפילו לא ידעתי ששינה את צוואתו. זו הייתה החלטה שלו בלבד”.
❈❈❈
אני זוכרת את הפגישה הראשונה עם אברם. זה היה יום יפה בעשירי לחודש מאי. שירה אספה אותי משדה התעופה והסיעה אותי לביתו שבהרצליה. בניגוד לאחותה גליה, שירה חיבבה אותי מאוד. “את חושבת שהוא ישמח לראותי?” שאלתי אותה בזמן שבחנתי את בבואתי במראה הקטנה. “האמת שאני לא יודעת”, היא השיבה, ואז הוסיפה בחיוך שובב, “אבל אני סומכת עליך שגם אם לא תמצאי דרך להגיע אליו”. התכוננתי הרבה לקראת הפגישה איתו. היה חשוב לי להיות הרעיה הטובה ביותר עבורו, כדי שאוכל לעשותו מאושר.
הבית היה מרווח, מודרני, לא רחוק מהים. בחצר היו חלקי רובוטים שהוסבו לקישוטים או לעציצים, עדות למקצועו טרם הפרישה. אברם פתח את הדלת, ונראה שונה מאיך שהוא נראה בתמונות. זקן יותר, עצוב יותר, מוזנח מעט. זה לא הפתיע אותי. שירה סיפרה לי שהוא מדוכדך מאז שאשתו נפטרה. הוא הסתכל עלי במבט אדיש ואז בשירה. “מי זאת?” שאל אותה.
הופתעתי שהוא לא יודע.
נכנסנו לסלון ושירה סיפרה לו מי אני ולמה באתי. הוא העווה את פניו וביקש לסלק אותי, אבל שירה דיברה אל ליבו. היא שכנעה אותו לאפשר לי להישאר, לבחון אותי כמה שבועות, והבטיחה שאם הוא לא יהיה מרוצה היא תחזיר אותי. לבסוף הוא התרצה, שירה הלכה לה ונשארנו לבד. ידעתי שעם כל הכבוד לכל מה שלמדתי עליו, רק עכשיו אוכל באמת לגלות אותו. רכנתי מעט קדימה, מאפשרת לחולצתי לחשוף טפח, וחייכתי חיוך קטן. אברם רק נעץ בי מבט בוחן ושילב את ידיו על כרסו. “אז… מה בא לך לעשות?” שאלתי.
זה לא הרשים אותו. מבעו נותר אדיש ואצבעותיו תופפו על זרועו. “כלום. אני יורד לסדנא”, הוא אמר לבסוף והלך משם. הנחתי לו. ידעתי שיש גברים שלא חשים בנוח עם הרעיון שרעייתם נראית בגיל של נכדתם. חשבתי שהוא צריך כמה ימים להתרגל. אבל הימים חלפו והוא הקפיד להימנע ממני.
ביום השישי ירדתי לראות מה הוא עושה בסדנא, משם כבר עלו קולות הקרקוש המכניים וצלילי השירים משנות התשעים של המאה שעברה. המקום היה מבולגן מאוד וגם מסודר להפליא, ממש כמו מוסך קטן. לאורך הקירות עמדו מדפי מתכת רבים, עמוסים בארגזים וחלקי חילוף, חיישנים, סלילים, ושאר רכיבי אלקטרוניקה. היו גם פחיות שמן וגלגלים, ואפילו ספרות מקצועית. שני רובוטים מחלידים, דגמי אספנות נדירים, עמדו שעונים על הקיר, ואברם עצמו רכן מעל רובוט מדגם עכביש, פריט אספנים גם כן, עומל על הרכבת אחת מרגליו. הוא הביט ברובוט בריכוז, כרופא מנתח מעל הפציינט שלו.
עמדתי בפתח הסדנא, נשענת על המשקוף, מקפידה שבגדיי הביתיים, הלא מתאמצים לכאורה, יבליטו את קימוריי בכל זאת. “צריך עזרה?” שאלתי אותו וחייכתי.
אברם הרים את מבטו מן המכונה. פניו התכרכמו כשראה אותי. “את מתעניינת ברובוטיקה?” הוא שאל.
“קצת. האמת שאני מכירה את העבודות שלך טוב”, אמרתי.
הוא הנהן וחזר לעבודתו. התקרבתי אליו. רציתי להיות לידו. “חשבתי שאולי אוכל לעזור לך בעבודתך”, אמרתי, “זה יכול להיות נחמד אם יהיה לנו תחביב משותף”.
הוא הרים את ראשו ונעץ בי מבט חסר סבלנות. “תראי, אני מבין שאת מנסה להיות נחמדה ויעילה, אבל אני לא מעוניין בזה. את מבינה? אני נותן לך להיות פה כי שירה התעקשה. תפסיקי כבר לכרכר סביבי ולהעמיד פנים שאני באמת מעניין אותך”.
זה לא היה לרוחי. בימים שחלפו עשיתי כל מה שלימדו אותי לעשות כדי לפתות גבר. התלבשתי יפה ונועז, אך הוא התעלם. הכנתי לו אוכל, והוא נשאר אדיש. הצעתי לו עיסוי, אבל הוא סירב, כמו לכל יוזמת מגע אחרת. אפילו ניסיתי לשיר לו, כבדרך אגב, אך הוא ביקש שאחדל, והניסיונות להרשים אותו בשיחה העלו חרס. הפעמים היחידות שראיתי אותו מביע בי עניין היה כשקראתי ספרים מהספרייה שלו או כשהבטתי באלבומי התמונות הישנים או כשיצאתי לגינה, דברים שעשיתי עבור עצמי, לכאורה, אך למעשה היו נסיונות ללמוד עליו עוד. הוא פשוט התנגד לכל ניסיון שלי להתקרב אליו. הבנתי שאני צריכה להבהיר לו בצורה חריפה שההתנהגות הזו לא מקובלת עלי. שאם לא אצליח לעשות זאת, הוא יסלק אותי. אז צעקתי עליו. נתתי לתסכול להישמע בקולי. “למה? למה אתה לא מאפשר לי להתקרב אליך?!”
לראשונה מאז שהגעתי מבעו של אברם השתנתה. הוא הביט בי בתדהמה. “למה את צועקת?” הוא שאל בפליאה.
“אני כל כך משתדלת בשבילך, כל כך מנסה לעשות לך טוב, אתה לא יכול לפחות לנסות לתת לי הזדמנות?!”
לקח לו רגע לענות. “אבל למה את צועקת?”, הוא שאל שוב.
ידעתי שאני חייבת להיות מדויקת. הבטתי בו בכעס. “באמת למה. אני מנסה שתהייה מאושר, ואתה מתעקש להיות ממורמר. זה מה שאתה רוצה לעצמך? להיות ממורמר עד שתמות?!”
פיו התעקל כלפי מטה, כועס גם הוא. “מה את מבינה בכלל?!”, הוא צעק.
זה הספיק. החלטתי שמוטב לא להסלים את הויכוח. “אני אכין לנו ארוחת ערב היום, ואחר כך נשחק שחמט”, אמרתי, “ואתה תגיע, שומע אותי? אתה תגיע, ולפחות תנסה להנות מהזמן שלנו ביחד!”, ובזאת הסתובבתי ויצאתי משם.
לא ידעתי אם הוא יגיע או לא, אבל ידעתי שהכל צריך להיות מושלם. הערכתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לפלס את דרכי לליבו. למזלי הוא בחר להגיע.
❈❈❈
עיניה של גליה היו מלאות שנאה. זה לא היה לרוחי, שכן היו לה עיניים כשל אברם. “אני רואה שאת מתכוונת להמשיך עם המשחקים שלך”, היא אמרה.
ניסיתי לפנות להיגיון שלה. “את חושבת שאני משקרת?” שאלתי.
היא הידקה את שפתיה. “אני לא יודעת מה את מספרת לעצמך. הרי אין שום סיבה הגיונית שהוא יוריש לך את הבית”.
“אבל זה כתוב במפורש בצוואה”, אמרתי, לא כי חשבתי שהיא לא יודעת. ניסיתי להבין אותה. “אברם רוצה שאשאר עם המשפחה עד שהנכדים יתגייסו. הוא רוצה שתמשיכו לבוא לפה”.
“ומה עם מה שאני ושירה רוצות?” היא התריסה. “חשבת על האפשרות שאנחנו רוצות שתצאי לנו מהחיים?”
❈❈❈
אחרי ארוחת הערב ההיא אברם החל לגלות בי עניין רב יותר, אך היה זה עניין אינטלקטואלי בלבד. הוא התייחס אלי כמו לחידה שצריך לפתור, והיה מנסה להבין מה אני רוצה ממנו ולמה אני עושה כל דבר שאני עושה. למה את מבשלת, לנה? יש רובוט שף בבית. למה את לובשת ג’ינס ולא טרנינג? למה הבאת עציץ חדש לסלון? הוא לא האמין שאני פשוט רוצה שהוא יהיה מאושר. בימים האלה הצלחתי ללמוד עליו קצת יותר. הוא אהב עקיצות מתגרות ושנא חנופה ישירה מדי. הוא אהב שהייתי מאתגרת את שכלו, והתקשה להסיר מבטו ממני כשלבשתי שמלה קיצית.
ועדיין, הוא שמר על מרחק ממני. ביום השנים עשר לבואי שאלתי בתסכול מדוע הוא לא נותן לי לגעת בו. הוא אמר שהוא לא מעוניין, ושאל למה זה חשוב לי. אמרתי לו שאני רעייתו ושחשוב לי לספק אותו. גבר מסופק הוא גבר מאושר.
“את חושבת שאם תספקי אותי אהייה מאושר?”, הוא שאל במבט לאה.
זו הייתה שאלה קשה. לא יכולתי לדעת בוודאות שזה ירומם את רוחו, אבל הערכתי שכן. הרי הוא גבר, אחרי הכל. “אני חושבת ששווה לנסות”, אמרתי לבסוף, מחייכת בשובבות.
הוא נאנח. “אנסה להסביר לך, לנה, אבל אני לא בטוח שתביני. אני עדיין אוהב את לֵאָה. את מבינה? אפילו שהיא מתה. לכן אני לא רוצה להיות בקשר עם מישהי אחרת, וזה כולל גם אותך. זה הכל”.
זה היה רגע חשוב מאוד. הבנתי שהוא עדיין לא התגבר עליה, שליבו עוד שבור. זה הסביר את התנהגותו כלפיי, וחשוב מכך, התווה לי את הדרך. “אני מבינה”, אמרתי, “אבל-“
“בלי אבל”, הוא התרגז, “תפסיקי להתעקש. את רוצה שיהיה לי טוב? אז תכבדי את הבקשה שלי ותניחי לי”.
“בסדר”, אמרתי, אך זו הייתה נסיגה טקטית בלבד. לא הייתה לי שום כוונה לכבד את בקשתו. “אבל אני לא מבינה משהו. הרי אתה גבר. אין לך רצון בכלל?”
“ברור שיש”, הוא רטן, ולפתע הביט בי בזעף, כאילו משכתי אותו בלשונו, מה שאכן עשיתי. “אבל זה לא משנה. זה לא קשור אלייך, הבנת? זה עניין שלי עם עצמי”.
הנהנתי. זה היה כל המידע שהייתי צריכה.
ההזדמנות לא איחרה להגיע. שני ערבים לאחר מכן, כשהוא שרוע על הספה ועיניו מכוסות במסכת ההדמיה, הבחנתי ביצר מתעורר בו. מיהרתי. לבשתי שמלה קיצית קצרצרה, תמימה רק למראה, התיישבתי לצידו והתחלתי ללטף את ירכו בעדינות. הוא נבהל והסיר את המסכה. עיניו פגשו אישה יפה רוכנת לעברו, שמלתה חושפת, שפתיה רעבות ועיניה נותנות בו מבט שאין הרבה דרכים לפרשו. “היי”, לחשתי.
“מה את עושה?” הוא אמר, נאבק בעצמו.
“ששששש…” היסיתי אותו, “תן לי”.
הוא ניסה למחות כשליטפתי אותו. “לנה… ביקשתי שלא…”
“תן לי פעם אחת, אברם. מה אכפת לך?”
הוא הביט בי כשפתחתי את כפתור מכנסיו. “תפסיקי”, הוא אמר, אך גופו אמר אחרת.
“פעם אחת. אני כבר כאן. לא מסקרן אותך מה אני יודעת לעשות?”
❈❈❈
לא חשבתי ששירה מעוניינת לסלק אותי, שכן היינו חברות טובות. “אני מבינה שאת לא אוהבת אותי, גליה, וזה בסדר, אבל זה המצב עכשיו וצריך להתמודד איתו. בואי ננסה לחשוב ביחד איך אנחנו מסתדרות בכל זאת”.
גליה נחרה בבוז. “תקשיבי לי טוב, חתיכת יצור. את לא יכולה להיות הבעלים של הבית הזה מבחינה חוקית. לא הבית הזה ולא אף בית”.
היא דיברה בביטחון, אך פניה הסגירו היסוס. “את בטוחה?” שאלתי.
“לגמרי”.
היא לא הייתה בטוחה. גם אני לא. חשבתי שייתכן שהיא צודקת, אבל שזה לא משנה. ידעתי שאברם רצה שאשאר עם המשפחה, וזה לא שינה לי שהוא כבר מת. הדבר היחיד שחשוב לי היה לעשותו מאושר. “אביך רצה שאשאר”, אמרתי לה. “את לא חושבת שיהיה נכון לכבד את הצוואה שלו?”
❈❈❈
למחרת אותו לילה אברם התעלם ממני. הוא רתח מזעם על שניצלתי את חולשתו, שפעלתי כנגד רצונו, ובהמשך איים לגרש אותי מביתו. זה היה מסוכן, ואני חושבת שהוא באמת שקל לעשות זאת, אבל בסופו של דבר דיברתי אל ליבו והצלחתי לפייסו. לא חשבתי שעשיתי טעות. אחרי הכל, אני הרעיה שלו. לא באתי רק כדי לכבס ולבשל לו. חשבתי הוא צריך לפחות לדעת מה הוא מפסיד.
לא ניסיתי לפתותו שוב באותה תעוזה. לא רק בגלל שהבטחתי לו. שברתי עבורו את האיסור, וידעתי שהפעם הבאה חייבת לבוא ממנו. חשבתי שאחרי כמה ימים הוא ישתוקק אלי ויקרא לי למיטתו.
אבל הימים חלפו והוא לא עשה דבר. בשיחות בינינו הוא שמר על ריחוק. מדי פעם הייתי מבחינה בו גונב בי מבטים, אך כשהייתי מחייכת אליו היה חומק. ניסיתי ליזום בעדינות, אך הוא היה מתרחק ונרתע. רק פעם אחת, כשהתיישבתי על הספה והתכרבלתי בחיקו, כאילו אני זו שצריכה את המגע, עטף אותי בזרועו וליטף את שערותיי ברכות. הוא עדיין התייחס אלי כאל חידה, עדיין לא הרשה לעצמו להשתוקק אלי. הוא לא הבין שאני שותפה לדרך, לא אחד הרובוטים שלו, וחשבתי שאם נישאר תקועים במקום הדינמיקה הזו לא תשתנה.
אז ארגנתי לנו טיול לצפון.
הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. “מה זה הג’וק הזה שנכנס לך? איך בכלל שילמת על כל זה?”
“שירה עזרה לי”, אמרתי בחיוך ערמומי.
הוא התרגז ודרש שאבטל הכל. הפצרתי בו שיזרום, הזכרתי לו כמה אהב לטייל וכמה זמן לא יצא מהבית, אבל הוא התעקש להתעקש. רק כשהגבתי בכעס, הנעתי את המכונית שלו ואיימתי שאסע בלעדיו, הוא התרצה והסכים להצטרף. זה היה מזל, כי אני לא בטוחה שמותר לי לנהוג.
הטיול עלה יפה. בהתחלה אברם ניסה לזעוף בכוח, אבל הוא התרכך במהרה. השמש והרוח בדרך לראש הנקרה עשו לו טוב, ולאט לאט הוא החל לדבר איתי בחופשיות. סיפר לי על הטיולים שלו ושל לאה, על המקומות בהם בילו יחד, לבד ועם הבנות. שמחתי שסוף סוף הוא מרשה לעצמו להיפתח בפניי. עצרנו בנקודת תצפית, הים היה תכול מאוד, והרשתי לגבר צעיר שעבר שם לפלרטט איתי. אברם כמובן לא אהב את זה, שכן הוא גבר, ולאחר שגירש את הצעיר השגיח עלי בשבע עיניים. נסענו למערת קשת, וכשעמדתי על קצה המצוק, במקום מסוכן לכאורה, אברם צעק עלי שאחזור אליו. “תגידי, השתגעת? מה יש לך היום?!” הוא התרגז. זה היה סימן טוב. שמחתי שהוא דואג לי.
את היום סיימנו בצימר נחמד. הוא ישב על קצה המיטה, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שלווה בעיניו. “את יודעת… אני חושב שזה היום הראשון מאז ש… שלאה מתה… שכמעט לא הייתי באבל”.
חייכתי אליו חיוך חם. “אני שמחה. ידעתי שזה יעשה לך טוב”.
הסתכנתי באותו לילה. חיכיתי קצת אחרי שהוא כיבה את האור, ואז התגנבתי למיטתו, נכנסתי תחת שמיכתו וחיבקתי אותו. הפעם הוא התמסר לחיבוק, ועטף את זרועי בזרועו. זה היה הלילה הראשון בו הוא ישן איתי, וזה המשיך כך מאז ועד שמת.
❈❈❈
פניה של גליה התעוותו בזעם והיא קפצה אגרופיה. נראה שבחירת המילים שלי לא הייתה מוצלחת. “מדהים. מעניין מה עבר לך בראש עכשיו. תגידי, מי את בכלל שתטיפי לי?! מה את?!” היא רשפה.
התלבטתי מה לענות לה, אך היא המשיכה עוד לפני שהספקתי. “הוא כתב את הצוואה האבסורדית הזו כי הוא התאהב בך! לא האמנתי! אבא שלי, המהנדס, מתאהב ביצור כמוך! אין ספק שמי שעשה אותך התעלה על עצמו!”
לא ידעתי אם יש משהו שאני יכולה לומר שיפייס אותה, שיגרום לה לקבל אותי. שנאתה אלי נבעה ממקומות רגשיים קדומים מאוד המשותפים לכל בני האדם. חשבתי שאולי אם אסביר לה את טיב הקשר בינינו היא תבין. “אברם אהב אותי”, אמרתי, “אבל גם אני אהבתי אותו. אני עדיין אוהבת”.
גליה היא הביטה בי בתדהמה מוחלטת. “מה אמרת עכשיו?” היא שאלה. כמו אביה, גם היא הייתה מהנדסת.
חייכתי אליה. “אני עדיין אוהבת את אברם”.
לקח לה רגע לעכל את מה שאמרתי לה. “את לא אמורה להגיד דבר כזה. אסור לכם לשקר”.
“נכון”.
“אז מה פתאום אוהבת? את רובוטית! את חושבת שיש לך רגשות?!”
“לא”, השבתי לה, “ובכל זאת, המסקנה שלי היא חד משמעית. אהבתי מאוד את אברם. אני עדיין אוהבת”.
❈❈❈
אני זוכרת היטב את אותו הלילה. שכבנו מכורבלים במיטתו הגדולה וליטפתי בשקט את ראשו. ראיתי שהחושך סביבנו נעים לו. “את אוהבת אותי?” הוא שאל. זו הייתה בדיחה כזאת בינינו. הרי ידוע שרובוטים לא מסוגלים לאהוב.
לרוב הייתי עונה לו בשאלה. “מה זאת אהבה?”. זאת הייתה תשובה טובה, הוא חיבב אותה. לרוב היא לא פגעה בו ואפשרה לי לא לשקר לו. לפעמים, כשראיתי שהוא במצב רוח מעורער, הייתי עוקצת אותו כדי לחמוק מהנושא בבדיחות, וזה היה מאזן אותו. אבל באותו לילה עלתה בי מחשבה שונה מהרגיל. מה הם כל הדברים שאני עושה עבורו? אני מבשלת לו, מפנקת אותו, מפתיעה אותו, משקיעה בו, מספקת אותו, ומדוע? כי חשוב לי שהוא יהיה מאושר. זה הדבר היחיד שחשוב לי. האם זו לא אהבה?
חיבקתי אותו חזק יותר ונשקתי לו. “ברור שאני אוהבת אותך”, אמרתי ברוך.
הוא הופתע. רעד. “איך?” הוא שאל.
הרהרתי בשאלה. “כמו שכל אישה אוהבת”, אמרתי לבסוף.
❈❈❈
הדלת חרקה, ומישהו זר נכנס לפתע אל הבית. הוא בחן אותי בעיון, כמי שבוחן ערימת דגים בשוק. “זאת הסחורה?” הוא שאל.
הוא לא נראה מוכר. היה ברור שהוא לא מיוחס לאברם. “מי האיש הזה?” שאלתי את גליה.
“זה רמי. הוא בא לקחת אותך”, היא השיבה.
המסקנה המתבקשת הגיעה. “לקחת אותי לאן?” שאלתי. הייתי חייבת לוודא שאיני טועה.
רמי גיחך. גליה הנידה בראשה בבוז. “נו, באמת. את לא חושבת שאני אתן לך להישאר פה, נכון?”
אפשרות שכזו עלתה בדעתי, אבל לא ככה. זה פשוט לא היה סביר. גליה מעולם לא פעלה בצורה לא מוסרית. “זה לא מה שאברם היה רוצה”, הסברתי לה.
היא העוותה את פניה בגועל. “קח אותה. תעיף לי אותה מהעיניים”.
האיש החל להתקדם לעברי. הבנתי שאם לא אפעל צוואתו של אברם לא תקויים, שזה היה מעציב אותו. קמתי והתכוננתי למאבק. “אני מזהירה אותך, עלי להגן על עצמי”, אמרתי בטון חמור.
רמי נרתע בהפתעה. “מה זה? לא אמרת לי שהיא אלימה”, הוא רטן.
“אם לא תצא מהבית בדקה הקרובה, אאלץ להתקשר למשטרה”, הזהרתי.
הוא הביט בגליה בחשש. היה לו ברור שאני לא צריכה טלפון כדי להתקשר למישהו.
גליה חייכה בחמיצות. “את לא תתקשרי לאף אחד”, היא אמרה.
נראה היה שהיא לא מבינה את המצב. “אין לי ברירה”, הסברתי.
“אני יודעת איך את עובדת, טיפשה אחת. אם תתקשרי למשטרה יעצרו גם אותי. על זה חשבת?”
לא חשבתי על כך.
“את חושבת שזה מה שאבא היה רוצה? שיעצרו אותי בגללך?”
לא. זה היה מצער אותו. הוא לא היה רוצה לראות את גליה מאחורי סורג ובריח. אבל הוא גם היה רוצה שאשאר עם המשפחה. אבל לא במחיר מעצרה של גליה.
לא הצלחתי לאמוד את האפשרויות. לא הצלחתי להכריע מה היה מעציב אותו פחות.
היא קמה וניגשה אלי. במבטה, ראיתי שאני מגעילה אותה. אולי היא לא האמינה שאני רוצה בטובתו של אברם. אולי זה לא שינה לה. “את לא יודעת מה זאת אהבה. תחשבי על זה בזמן שמיליון גברים מזיינים אותך”. זה מה שהיא אמרה לפני שהיא כיבתה אותי.