הֲארְטְוֵולְט

בפרבר נאה ושטוף שמש בטוקיו, במבנה אקראי לכאורה, עמד הולנדי זקן ודרוך על המרפסת המובילה לדירות הקומה הראשונה. הוא נשם בכבדות. ידיו חישבו לרעוד וליבו הלם כפטיש השופט, נוטע אותו במקומו. מולו דלת לבנה. המספר עשר. קר לו. 

מסביבו עולם יפני נאה – השמיים תכולים, העננים לבנים, הבתים הפסטליים מכוסים בגגות רעפים סגלגלים ואפורים. פסטורלי. חוטי החשמל נמתחים בין הבתים הנאים, מסודרים כחוטים במכונת אריגה. אין מכוניות כמעט, ואף לא מדרכות, רק סימונים לבנים בוהקים על כבישי האספלט השחורים. פה ושם מוריק עץ מאחת החצרות. לאורך הרחובות שלטים ומודעות ביפנית – היראגאנה, קאטאקאנה וקאנג’י. השלווה הייתה סמיכה ועוטפת. 

אבל תומאס ראה אך ורק את המספר המקולל שלמולו.

ניחוחות אביב מתוקים נישאו אליו באוויר, מעירים בו את זכרונה של רֵנֶה. הוא לא באמת זכר מה היה הבושם האהוב עליה, אך הריח הנעים הזכיר לו אותה. לא שהיה זקוק לכך. הרי היא הייתה בתו האהובה. אין יום שלא ניעורה בו.

המקום היה יפה כל כך, האווירה נעימה כל כך, והדבר היה כלעג לרש עבור תומאס. לעג שהתרגם לעלבון, עלבון שהתחלף בזעם, והזעם נתקע בגרונו כמו עצם. הוא חרק שיניו, ליקק את שפתיו היבשות ובלע את רוקו. לו יכול היה לספר לנו את רגשותיו באותו רגע, אולי היה אומר שהוא לא מבין. לא מבין איפה הצדק. לא מבין למה רוצח נתעב חיי בגן עדן, ואילו הבת שלו, שלא עשתה כלום לאף אחד, קבורה בבור באדמה?  

ידו, שהייתה מוסתרת בכיס הז’קט, התהדקה על ניצב האקדח. הוא לא רצה להיות שם. שנים רבות קיווה תומאס שאיכשהו העולם יעשה שלום עם רנה – שרשויות החוק בצרפת או בהולנד ידרשו את הסגרתו, או שהמשטרה היפנית תתעשת ותעצור אותו. שיפול טרף לידיו של רוצח נתעב אחר, שיתעלל בו כפי שמגיע לו. אפילו שימעד באחת מתחנות הרכבת המצוחצחות שלהם וייטחן לעיסה דקה. אך דבר מכל אלה לא קרה. 

תומאס ניסה להמשיך בחייו. הוא לא רצה לתת לאסון לכלות את שארית ימיו, והאמין שיש צדק בעולם. אז הוא התפלל וחיכה, נותן לרשויות החוק ולבורא לעבוד. יותר מעשרים שנה הוא חיכה, לשווא. העולם לא עשה עמה צדק וגם לא אלוהים. הרוצח המשיך לחיות את חייו, מסתובב חופשי ומתפאר במעשיו. בני עמו אפילו לא נידו אותו. וכך, כשהבין שהוא בערוב ימיו, הגיע תומאס להחלטה צוננת – הוא לא יעזוב את העולם הזה מבלי להביא צדק לבת שלו.

אז הוא הגיע אליו. ארב לו. ראה אותו נכנס לתוך הבית. ידע שבשכונה פסטורלית שכזו אנשים לא נועלים את הדלתות. ידע שהוא צריך לפעול מהר, לפני שיעורר חשד, אך גופו הזקן מאן להקשיב לו. הוא הביט בידית הדלת, שהייתה עגולה וכסופה, וידו סירבה להגיע אליה. ציפור שיר צייצה לפתע מבין העצים.

קדימה, הוא חשב, אחוז בידית.

הוא שלח יד גרומה ורועדת והידק אותה סביב המתכת הקרה. שאף שוב את ריח הפריחה, מנסה לשאוב כוח ממנה, אך רגליו נותרו כבדות כעופרת והפטיש הוסיף להמות בחזהו. תומאס מעולם לא הרג בן-אדם, בקושי ירה באקדח, אך לא זאת הייתה הסיבה שהיסס באותם רגעים מול הדלת. לא. מה שנמצא מאחוריה, ידע, אינו ראוי להיחשב כאדם. הוא ירא מסיבה אחרת. ירא מאירוע שידע שגדול הוא מסך מידותיו.

קדימה. כניסה, ירייה, יציאה.

לאט לאט הוא סובב את הידית, מנסה שלא להשמיע רחש ולו הזעיר ביותר. ליבו הלם בכוח והידית נתקעה. הוא ידע שאם יפעיל כוח רב מדי ישמיע רעש. הוא ידע שאם לא יעשה זאת, רנה תישאר מחוללת. הוא משך אליו את הדלת בדממה והשלים את סיבוב הידית, מקווה שכך יצליח להחרישה.

הצילינדר בגד בו בנקישה רועמת. נחרד, תומאס שלף את אקדחו ודחף את הדלת, צריחת הצירים מלווה אותו בכניסתו, מקווה שעוד יצליח להפתיעו, מקווה שהוא שם, לא מוכן- 

“עצור בבקשה!” קרא קול רך ועדין. תומאס קפא במקומו.

הדלת נחבטה בקיר. מולו, בקצה המבואה, עמד מקור הקול. יצור קטן, שפוף ומעוות, יצור שתומאס זיהה את פניו. הוא ראה אותן בעיתון, ובפעם אחת גם בבית המשפט. המפלצת. הרוצח. והוא החזיק בידו אקדח, לועו השחור מכוון אליו. תומאס חרק שיניו, השנאה מיד ניצתת בו, בוערת, מאיימת לכלותו.

ריח טוב עמד באוויר ביניהם. בשר. פיו של תומאס החל לרייר, ומעיו געשו ואיימו להתהפך. חלחלה, בחילה וזעם מילאו את נפשו, והוא שנא את עצמו באותו רגע. את גרגרנות גופו למול ריח התבשיל. את הפחד שהציפו אל מול הנשק המכוון אליו. הוא נשם עמוק פן גם רגליו תבגודנה בו, מנסה למקד את מוחו. הוא לא רצה לגלות חולשה בפני התועבה הזו. 

“היזהר בבקשה. אנא שמוט את האקדח. איני רוצה לפגוע בך,” התחנחן היצור. הוא דיבר אנגלית רהוטה במבטא יפני כבד. שערו היה שחור פחמי, כמו של שאר בני עמו, משומן ומסורק ברישול על מצחו. תומאס הידק את אחיזתו באקדח.

“אני אירה!” צווח הרוצח בבהלה. 

תומאס הבין שנכשל. במצב אליו נקלע לא יכול היה לעשות דבר. הוא לא היה זריז מספיק, כנראה גם לא חכם מספיק, אבל לא היה טעם לחשוב על כך. הוא הבין שעליו למשוך זמן, לשרוד. לשרוד כדי להביא צדק. “אני עוזב,” הוא אמר בקול צרוד ושמט את האקדח. קול החבטה הדהד במבואה.

“יופי… נהדר, נהדר!” צהל היצור, הקלה ניכרת על פניו.

תומאס נעץ מבטו ברוצח, מתעב אותו, מתעב את עצמו. מתעב את היותו נתון לחסדיו. מתעב את ריח הבשר האופף את הכל. 

“היכנס בבקשה. חלוץ נעליך בכניסה וסגור אחריך את הדלת. נשב לדבר בסלון, במטותא”.

הוא לא זז. ידיו נקמצו לאגרופים, לסתותיו ננעלו, מבטו לא מש מהיצור. הוא לא התכוון לקבל ממנו פקודות.

“בבקשה, מר הֲארְטְוֵולְט סאן. אני רק רוצה שיהיה לך נוח”.

עיני ההולנדי נפערו. “אתה רוצה שיהיה לי… נוח?”. הוא לא יודע מה הפתיע אותו יותר – העובדה שהרוצח זיהה אותו או הדברים שיצאו מפיו.

היצור השפיל מבט לאקדחו. “אני מצטער על גסות הרוח, מר הארטוולט סאן, אבל… אתה יודע. בכל זאת, הרגע פרצת לבית שלי עם אקדח,” הוא אמר ופלט צחקוק מוזר. “קוּ קוּ קוּ…”.

תומאס הביט בנשק המכוון אליו וגירש את הפחד שאחז בו. גם ככה אתה עומד למות, הוא חשב. 

“בוא בבקשה, חדר האורחים כאן,” אמר היצור בקול רך, מתחנף, מצביע על הפתח לימינו. “לא אפגע בך”.

לך. זה לא שיש לך הרבה אפשרויות. תומאס הזדקף מלוא קומתו והחל להתקדם בצעדים איטיים.

“הנעליים, בבקשה”.

תומאס התעלם ממנו, מישיר מבט נוקב אל התועבה. עוד צעד. עוד חריקת מגף על רצפת העץ. עוד פסיעה אל בטן המאורה. ככל שהתקרב הלך ריח הבשר והתחזק. ככל שהתקרב נראה לו היצור קטן ועלוב אפילו יותר. לא היה זה מפליא כלל וכלל, שכן אפילו בגילו התנשא מעליו תומאס בכמעט חצי מטר.

הרוצח נסוג לאחור, נזהר שלא להיות בהישג ידו של ההולנדי. תומאס התקדם עד שעמד בצומת בין שני החדרים. משמאלו, בזווית העין, ראה תומאס מטבח, ובו כיריים ועליהן סיר גדול, אדום ומהביל, ומעל הכיריים, תמונה אירוטית של אישה עירומה.

תומאס הביט ברוצח, שעמד ממש למולו. כה קרוב אליו היה, כמעט במרחק נגיעה. בעיניי רוחו ראה את עצמו מזנק קדימה, תופס אותו בשיערו השחור והמלוקק ומטיח את ראשו בקיר שוב ושוב עד שלא נשארת בידו אלא עיסה אדומה של שיריי דם, מוח ועצם.

עיניו של היצור התרחבו בזעזוע. הוא נסוג עוד והגביה את האקדח. “שם,” הוא אמר והצביע לפתח הנגדי. 

תומאס הביט וראה סלון נאה, אפילו תמים, לכאורה. האיר אותו חלון הפונה לרחוב, ענף פורח מציץ ממנו. הקירות היו מצופים בחיפויי עץ חומים בחלקם התחתון, ומעל החיפויים היו תלויות תמונות, גם הן מציגות נשים, גם הן אירוטיות. בין התמונות היה תלוי ציור שמן של ארוחת גורמה: סכין, מזלג, צלחת, ועליה נתח בשר מדמם. תומאס הסב מבטו, חש קבס. במרכז החדר, על שטיחי טאטאמי מסורתיים, עמדו שלוש כורסאות קטיפה שפעם ודאי היו לבנות, אך כעת היו מוכתמות וצבען צהבהב. ביניהן עמד שולחן קטן ועגול, מכוסה במפה אפרורית לבנה.

מבלי להסיר מבטו מהרוצח הלך תומאס לאחור, ידו הגרומה מגששת אל הכורסאות, וכשזו פגשה במשענת אחז בה בכוח. הוא התיישב כשגבו זקוף, פניו אל פתח החדר כדי לראות את יריבו, אך בעיקר כדי שלא יצטרך לראות את התמונות. מולו, מעל הפתח, הייתה תמונת נוף יפני, ולידו הייתה ויטרינת עץ, בתוכה ספרים ומגזינים. ועל מדף הויטרינה, מחוץ לדלת הזכוכית, הייתה תמונה ממוסגרת של רֵנֶה. ידיו של תומאס התהדקו על מסעדי הכורסא, רועדות ומלבינות.

היצור נכנס אחריו בצעדים קטנים וחרישיים. הוא התיישב על הכורסא מולו כך שהשולחן יחצוץ ביניהם, וכל העת כיוון את אקדחו אל תומאס. “אנא סלח לי על גסות הרוח, מר הארטוולט סאן. לו הייתי יודע שבאים אורחים, הייתי מכין לנו תה ירוק או-“

“אני לא רוצה את התה שלך!” צעק תומאס. 

היצור התכווץ בפחד, נראה כמו ילד נזוף ולו רק בשל קומתו הקטנה. מבט מהיר גילה לתומאס שאצבע יריבו נתונה על הדק האקדח.

איפשהו בבית שעון תיקתק. ריח הבשר רדף אותם גם אל חדר האירוח, ותומאס ניסה להתעלם ממנו. המפלצת חייכה בנימוס. “יש לכם אותן עיניים, אתה יודע? ואני מניח שאת השפתיים קיבלה מהגברת הארטוולט סאן?”.

עיניו של תומאס רשפו. הוא לא ידע אם היצור מנסה ללעוג לו, אבל הוא ידע שאם יש אלוהים הוא יתן לו לחנוק אותו. הוא אפילו לא שם לב שחשף את שיניו.

היצור נרתע מעט, השפיל מבט לאקדחו ונראה נבוך. “טוב… אולי עדיף שניגש ישר לעניין אם כך,” הוא אמר וליקק את שפתיו. לשונו הייתה קטנה וחיוורת, מבחילה כרימה, ופתאום הבחין תומאס שגם שפתיו יבשות. הוא חשק שפתיו פן לשונו תבגוד בו.

“מר הארטוולט סאן, כל כך הרבה זמן רציתי לפגוש אותך, לדבר איתך… זה כבוד גדול עבורי”.

תומאס חש מחנק בגרונו. “ואתה רוצה להתנצל על שרצחת את הבת שלי, אני מניח?” הוא סינן בין שיניו.

היצור שְׁפַל הראש הניד בראשו. “לא, אנא הבן… היא… היא לא מתה”. הוא הציץ בו לרגע ומיד חזר להשפיל מבטו. 

עפעפיו של תומאס הֵצֵרוּ. ההצהרה הייתה כל כך מופרכת שהוא אפילו לא ידע מה לחשוב עליה. תמונת גופתה המבותרת של רנה הייתה צרובה היטב במוחו, וכעת צפה ועלתה אל מול עיניו, דוחה כל אפשרות שהרוצח אמר ולו בדל של אמת.

היצור הרים מבטו אל תומאס. “אנשים לא מבינים, אבל אתה… אולי אתה כן. הרי אתה אביה”. הוא בלע את רוקו. “אנא הבן. כשאתה אוכל אדם אחר, אז… הוא נהייה חלק ממך. הוא נספג בך. אתה מבין? רנה לא מתה. היא חיה בתוכי. היא חלק ממני”.

במטבח, סיר הבשר המשיך לקדוח.

תומאס הידק את לסתותיו, חש צמרמורת עולה מגבו התחתון ומזדחלת לאורך פניו.

הקניבל רכן לעברו. “תסתכל לתוך עיניי, מר הארטוולט סאן. רנה שם. אתה רואה אותה? היא כל כך שמחה לראות אותך”.

תומאס הביט אל תוך העיניים השחורות. לא היה בהן שום זכר לרנה. גם רשע וטירוף לא ראה בַּן, אף שידע כי הם שם, עמוק בתהומותיהן. לא. מה שראה היה מעין תקווה אדישה. היה זה מבטו של מי שכבר הבין שאיש לא ירצה להבין אותו לעולם.

“בגלל זה רצחת אותה?” הוא שאל, חש בחילה. 

ספק מחריד חלף בליבו של תומאס. הוא חשב שזה בגלל שהוא מתחיל לפענח את נפשו המעוותת של היצור, אבל הייתה סיבה אחרת, נוראה יותר. מה אם הקניבל צודק? האם רנה באמת נמצאת שם, אבודה בשחור הזה, לכודה בין קורי הרוע? האם אין לנשמתה מנוח? הייתה זו מחשבה כל כך מזוויעה, שתומאס אפילו לא ידע שהיא קיננה בו.

הקניבל נשען לאחור, משפיל מבט אל האקדח, נראה נבוך. “אתה טועה… אנא הבן. מעולם ראיתי אישה יפה כמו רנה. כל כך יפה, כל כך גבוהה, כמו אלה. אני אוהב אותה, מעריץ אותה, וגם… גם היא אוהבת אותי. היא-“

“היא מה?!” התחלחל תומאס. 

היצור התכווץ. “היא… היא האדם היחיד אי פעם שאהב אותי באמת”, הוא השלים את דבריו במאמץ.

תומאס רצה להקיא. “איך אתה מעז לחשוב שהיא אהבה אותך?!”

“אתה לא ראית אותנו בקמפוס!” צווח היצור. סנטרו רעד, מבטו המושפל התכעס, ופתאום הוא מלמל ביפנית. “גוֹמֵן, רנה צ’אן… יוּרוּשְׁטֵנֵה… יורושטנה…”

תומאס הביט באקדח. הרוצח החזיק בו ברפיון, מכונס בתוך עצמו. מוחו של תומאס פעל בקדחתנות, שריריו נדרכו. הוא יכול לדחוף את השולחן ולהסתער עליו. הוא חייב לעשות את זה, אולי לא תהייה לו עוד הזדמנות. הוא חייב לפעול, עכשיו. אבל גופו סירב לציית לו, יודע שהוא זקן, חלש, ופגיע. אפילו כעת, אפילו שידע שזמנו עבר, גופו התעקש לקפוא ולנסות לשרוד. רנה, חשב תומאס, אתה חייב את זה לרנה.   

הקניבל הרים מבטו אליו וחייך. המבט היה קר, החיוך מתנצל. “אנא סלח לי, מר הארטוולט סאן… לא התכוונתי לצעוק עליך. רנה נזפה בי כעת… קוּ קוּ קוּ…”

ליבו של תומאס שקע, אבל רק לרגע. הרגע עבר, ההזדמנות חמקה, אך נחישותו ניעורה. אינסטינקט קדמוני בו זיהה את שיריבו נסדק, ומה שסדוק – ניתן לשבור.

היצור המשיך. “אני מבין את הקושי שלך לקבל את העובדות, אבל-“

“היא לא אהבה אותך”, סינן תומאס.

הקניבל חשק שפתיו לרגע. “היא אוהבת אותי, גם אם אינך מאמין לי”.

תומאס רכן קדימה, עירני, מחפש פתח להכות דרכו. “מה גורם לך לחשוב דבר שכזה?”.

עיניו של היצור אורו, כאילו רק חיכה לשאלה הזו. “היא רואה אותי, מר הארטוולט סאן. רואה אותי באמת. רואה מעבר לחולשה, לכיעור, לנמיכות הקומה… תמיד ראתה. היא הייתה היחידה שראתה”.  

תומאס חש דקירת כאב בליבו. הוא זכר את בתו. הוא הבין מדוע הרוצח חושב כך. אוי, רנה…

“לא האמנתי שאלה כמוהה תתייחס אלי בכלל, איש עלוב כמוני… אבל היא ראתה. ומאותו רגע לא יכולתי בלעדיה”, המשיך הקניבל בהתלהבות.

רנה הייתה רגישה וחומלת. תמיד ניסתה לעשות טוב. ליבה לא נתן לה להפקיר אדם לגורלו בגלל שהיה בו משהו מעוות. אוי, רנה…

“הלוואי שיכולת לראות אותה בלילה שבו התאחדנו. איך היא ישבה שם, קוראת שירה, כל כך יפה, כל כך טהורה… כמו שאני לעולם לא אהייה. זה היה קשה, מר הארטוולט סאן, אבל ידעתי שזה לטובה. רציתי שהיא תרגיש באמת כמה אני אוהב אותה”.

לראשונה מאז שנכנס לחדר הסיט תומאס מבטו מהרוצח ופנה להביט בתמונת בתו. הייתה זו התמונה המוכרת, מהעיתונים. רנה ודאי הייתה אומרת שהיא לא נראית בה טוב. את היית טובה מדי, ילדה שלי…

ציפור שיר צייצה מחוץ לחלון.

היצור המשיך. “אני שמח שבאת, רנה כל כך התגעגעה אליך. היא כל כך שמחה שאתה כאן עכשיו. הייתי מפגיש בינכם אבל, אתה יודע… לא נראה לי שאני ואתה נסתדר… קוּ קוּ קוּ…”

תומאס הזדקף, נשען על מסעדי הכורסא. הביט בפנים המעוותות. בעיניים השחורות. בפה הדק והעקום שהסתיר מאחוריו שיניים צהובות ומוכתמות. “אתה צודק”, אמר תומאס, “היא באמת ראתה אותך”.

הקניבל נראה מופתע. חיוכו התרחב. “הו, מר הארטוולט סאן! אתה מבין!”.

“היא ראתה אותך. היא ראתה יצור קטן, עלוב ושפל, יצור מגעיל שאיש לא חפץ בו, וחשבה שגם לו מגיע מעט חסד”.

פיו של הקניבל נפער בתדהמה. עיניו התרחבו.

תומאס הרגיש את גופו רועד. את הפטיש דופק ואת חזהו בוער. סכר ליבו נפרץ, והשטף לא יעצור עוד.

היצור התחלחל. “לא. אתה טועה, א-“

“ולו הייתה מצליחה לראות שאתה גם מפלצת נתעבת אולי היא עוד הייתה בחיים”.

“מר הרט-“

“אתה חושב שהיא באמת אהבה אותך?!” צעק תומאס, “היא ריחמה עליך, חתיכת מפגר! ואתה רצחת אותה! אתה-“

“די! בבקשה תפסיק!” צווח היצור, קם על רגליו והרים את אקדחו ביד רועדת. תומאס חשק שיניו ונעץ בו מבט מלא שנאה. היצור השפיל מבטו ונראה במצוקה. “אתה תקום עכשיו, בבקשה, ותצא מהבית שלי”, הוא אמר בקול רועד, “השקרים שלך לא רצויים כאן!”

“שקרים?” קרא תומאס, “תסתכל לי בעיניים, רוצח. זאת הבת שלי שאתה מדבר עליה, אתה חושב שאני לא מכיר אותה?!”.

הקניבל הסתכל. וראה. אלו היו אותן העיניים. עיניים שתמיד היו איתו, ופתאום נראו אחרת.

“לא… רנה, לא…” הוא ייבב, מוכה אבל, מכסה את פיו בידיו. 

אחת מהן החזיקה באקדח.

עכשיו!

תומאס הרים את רגליו ודחף את השולחן שניצב ביניהם.

עיניו של היצור נפערו. קול נפץ נשמע. תומאס חש אגרוף חזק בכתפו.

הקניבל צווח ומעד לאחור, נופל יחד עם כורסתו על הרצפה המרופדת.

תומאס הסתער קדימה, לא מרגיש בכאב, ניסה לעבור את השולחן ומעד עליו. הוא נפל על הקניבל, שצרח מילים חסרות פשר, והם החלו להתגושש. תומאס תפס בשיער השחור, המלוקק, מנסה להשתלט על היצור הקטן. הקניבל התפתל תחתיו כאחוז אמוק, צורח. הוא היה חלש ועלוב, ולו היו נפגשים שנתיים קודם לכן היה תומאס גובר עליו בקלות.

אבל תומאס היה זקן מאוד כעת. ופצוע.

ההולנדי התנשף במאמץ והרים מבטו, מחפש את האקדח. הוא היה מוטל שם, במרחק אמה ממנו. הוא רק צריך להושיט יד ולהגיע…

כאב חד בצלעותיו גרם לו לזעוק. היצור התפתל, החליק תחתיו וזינק קדימה. הוא תפס את האקדח והסתובב אל תומאס, יושב, מכוון אליו את הנשק ומחזיקו בשתי ידיים רועדות. הוא התנשף, שערו סתור על פניו, עיניו פעורות, שיניו חשופות.

תומאס כרע על ברכיו מולו, נאנק, יד אחת אוחזת בצד גופו. הוא הביט בקניבל, חש רק אכזבה. הוא לא פחד מהמוות. גם ככה לא נשאר לו הרבה לחיות. “תירה. אתה את האמת כבר יודע”, הוא אמר.

הקניבל הביט בו. ראה את אותן העיניים. ראה את השנאה, התיעוב, הבוז והחלחלה.

היא נגעלה ממנו.

הקניבל התייפח חרש, מושך באפו כילד. ידיו נשמטו לצידי גופו. ואז הוא הרים את אקדחו וירה.

תומאס נחרד.

דמו של הרוצח ניתז באחת כשהכדור פילח אותו, מכתים את הקיר ואת קטיפת הכורסא המוטלת. הקניבל קרס הצידה, ראשו הירוי נחבט ברצפת העץ מחוץ לשטיח הטאטאמי. שלולית האודם סביבו הלכה וגדלה. תומאס התנשף, מביט ברוצח בתו מתבוסס בדמו.

הוא קם לאט, נאנק. העיף מבט אחרון במפלצת אשר גדעה את חיי רנה. לקח את תמונתה שניצבה על הויטרינה ויצא מהמאורה.

סיר הבשר גלש והשחיר.

ציפור שיר צייצה נעימה.

ריחות פריחה מילאו את האוויר.

תומאס לא ידע אם יש אלוהים, אבל אולי יש צדק, אחרי הכל.

לזכרה של רנה הארטוולט, יהי זכרה ברוך, השם יקום דמה.