❈❈❈
משהו הרגיש מוזר באותו בוקר.
בביתו, קרן שמש נאה הסתננה מבעד לזגוגית חלון המטבח. היא קיפצה בין כוסות הזכוכית וכלי הפורצלן שבויטרינה, נחתה על השיש, זינקה ממנו אל עבר קערת הפירות אשר נחה על שולחן עץ נאה וליטפה היד הגרומה אשר נשלחה אליה.
פרופסור יְהוֹשֻׁעַ סוֹמְנִי, הפילוסוף המפורסם, אחז באגס ובחן אותו באור. האגס היה יפה, מפתה אפילו, אך משום מה אכזבה משונה צבטה בליבו הזקן והוא החזיר אותו למקומו. מאוחר יותר הוא יבין מדוע – הוא ציפה שידו תתחמם יותר מהשמש.
על השולחן ניצבה כוס זכוכית פשוטה, קפה שחור מהביל ממנה, ולידה היה שרוע עיתון הבוקר, עדות לכך שאשתו כבר דאגה לו. הוא התיישב בזהירות ופלט אנחה, יותר מתוך הרגל מאשר מתוך מאמץ, הציץ בשעונו והנהן לעצמו בשביעות רצון. יש לו זמן להתעדכן בחדשות לפני שיעשה את דרכו לאוניברסיטה ויעביר את הרצאת הדגל שלו, “מבוא למציאות”. בעבר מעטים מאוד התעניינו בהרצאה שכזו, אולם מאז עלייתו המטאורית של המטאברס הפכה למבוקשת ביותר.
הוא נשף בזהירות על הקפה. טעמו היה תפל ויהושע הזעיף את פניו. הוא הוסיף חצי כפית סוכר, למרות שאסור לו, וטעם ממנו שוב. תפלותו נותרה בהינה.
“מה זה הקפה הזה, מרי? מאיפה הקרצת אותו?” הוא רטן.
לא שהייתה מי שתשמע את את טרוניותיו. עוד קודם לכן הבחין בפתק שהשאירה לו על המקרר, בו בישרה לו שיצאה לפגוש את חברתה ולריה כדי לעבוד על חברת ההזנק שלהן. היא השאירה לו פתק כי ידעה שאינו טורח לקרוא הודעות בבוקר, והוא סירב להפוך את ביתם לחכם בטענה ש-“הוא לא רוצה עוזרות וירטואליות שיקדחו לו כל היום במוח”. לא נותר לה אלא לתפוס את תשומת ליבו בשיטות מהמאה שעברה.
יהושע חשב שזה מצחיק, אפילו תמוה, כשאשתו בת הלמעלה משמונים סיפרה לו שהיא הולכת להקים סטארט-אפ, אבל הוא לא יכול היה להגיד שהופתע. תמיד היו לה קוצים בתחת. זו גם הייתה הסיבה שהתחתן איתה.
הוא הרכיב את משקפי הקריאה שלו ומשך אליו את העיתון. טלטלה בקואליציה! זעקה הכותרת הראשית. הוא נאנח ודילג ישר למדור הטכנולוגיה.
כותרת קטנה תפסה מיד את עינו. מפגינים מתנועת “חוזרים למציאות” קשרו את עצמם לדלתות משרדי ניו-ריאליטי, היא בישרה.
עוז המסכן… חשב יהושע. עוז היה המנכ”ל והמייסד של חברת ניו-ריאליטי, אחת מחלוצות המטאברס ומהתאגידים הגדולים במשק. יהושע הכיר את עוז היטב. הוא ידע שלבנו אין סבלנות למטומטמים.
אך האמת שיהושע חשב שדווקא טוב שיש מי שמפגין נגד עליית המטאברס. מאז שהצליחו ליצור מציאות וירטואלית זולה ונגישה היא חלחלה לכל תחומי החיים במהירות, ויהושע, שתחום עיסוקו העיקרי היה ההבדל בין מציאות לדמיון, לא אהב את זה.
הוא הביט בתמונה שלצד הכתבה. קומץ מפגינים, בעיקר סטודנטים פרועי שיער, קשרו את עצמם לדלתות בשלשלאות, ועל הדלתות התיזו צבע ירוק שנועד לסמל את החיבור לטבע. מולם עמדו מפגינים נוספים כחומת מגן, מחזיקים שלטים עם הסיסמאות “אין תחליף למציאות!” ו-“לסגור את ניו-ריאליטי עכשיו!”. בראשם עמד כמובן גדי וֵרִיטָס, מחזיק את המגפון האדום שלו.
“היפּים…” מלמל יהושע בצער. טוב אומנם שיש הפגנות, אבל בעיני יהושע המובילים אותן היו אנשים לא רציניים ומנותקים.
עיתונאים רבים, חכמולוגים בעיקר, כבר התפייטו על האירוניה הטמונה בכך שדווקא יהושע, נביא הזעם המוכיח בשערי המטאברס, הוא אביו של אחד מחלוצי העולם הוירטואלי. כבר היו כאלה ששאלו אותו על “המתחים בתוך המשפחה”, או מדוע אינו מצטרף למפגינים אם לדעתו המטאברס מסוכן כל כך. אפילו וריטס עצמו כבר יצא אליו בקריאה פומבית ברשתות וביקש שיצטרף אליהם, ורבים לא הבינו מדוע, לכאורה, יהושע אינו עומד על עקרונותיו. בשלב מסוים הבין שלא משנה כמה פעמים יסביר את עצמו זה לא יעזור, כי סיפורים מתונים לא מוכרים עיתונים. והרי ההסבר שלו היה פשוט עד כדי גיחוך.
אי אפשר, וזה אף שגוי, לנסות לעצור את הקדמה. הדבר משול למי שמנסה לבנות סכר מקיסמים על הנילוס. יהושע גרס שצריך לדעת לנתב את הקדמה, לחתור בתוכה במקום להיסחף אחריה. המפגינים לא הבינו את זה. חוץ מלעורר מודעות לסכנות הם לא עשו דבר, והעיתונאים העדיפו להציגו כקנאי יותר משהיה באמת. האמת הייתה שיהושע דווקא שמח שבנו הוא ממובילי המהפכה הזו, משום שידע שאפשר לסמוך עליו.
יהושע נאנח והמשיך לקרוא. שאר הכתבות במדור היו נעימות יותר: סקירת דגם חדש של משקפיים חכמות מבית צ’וֹנְגוֹמַאנְג (“המסגרת האופנתית לא מפצה על איכות ההדמיה הירודה, אבל המחיר הזול בהחלט כן”); ידיעה מרעישה על פריצת דרך בתחום סריקת המוח (“בקרוב כולם יוכלו להעלות את עצמם לרשת”); ראיון עם מנכ”לית המעודדת עסקים גדולים לתרום חזרה מכספם לציבור; וכמובן, המרחבים הוירטואלים של השבוע, המדור המשעשע ביותר בעיני יהושע (“לק ג’ל במטאברס? כן, זה אפשרי!”).
לגימת הקפה האחרונה סימנה לו שתם זמנו לקריאת עיתונים. הוא קם בכבדות מהשולחן, אסף את מקל ההליכה שלו והציץ בשעונו. הוא גילה שיש לו זמן ללכת דרך הפארק, והופתע שהרעיון לא ממש מרגש אותו.
בכלל, אדישותו הפתיעה אותו. לרוב היה מצפה מאוד להרצאותיו, במיוחד מאז שהתפרסם, שכן אז החלו להופיע אצלו כל מיני טיפוסים שהפכו אותן ללא צפויות. רבים מהם היו נודניקים, כמובן, אך חלקם הפתיעו אותו בשאלות מעניינות ולא שגרתיות שאילצו אותו לחשוב על דברים אחרת. מעניין במה יתקילו אותי הפעם, הוא חשב לעצמו ויצא מהבית.
❈❈❈
קול שיעול נשי העיר אותו משרעפיו.
השיעור הסתיים. על הלוח עוד קרנה השקופית האחרונה, מציגה מילה אחת: “שאלות?”. הכיסאות היו ריקים. הסטודנטים השקדנים שהתגודדו סביבו כבר הלכו לדרכם, הוא חשב שנשאר לבדו באולם ההרצאות ומתוך עייפות פשוטה נשאר לנוח על כסאו. כשהרים את מבטו ראה שבקצה השורה הראשונה יושבת בחורה ג’ינג’ית, שערה הכתום בוער ממש, לבושה במכנסי ג’ינס וחולצה מקושקשת שהייתה גדולה עליה. בידה הימנית שיחקה בעט, מלהטטת בו בין אצבעותיה במומחיות, והיא נעצה בו מבט מצפה.
יהושע חייך בנימוס, ובליבו הצר על כך שעוד לא הגיע זמנו ללכת הביתה. “את יכולה להגיד שאת פה במקום לארוב לי כמו איזה חתול”, הוא אמר.
“לא רציתי להפריע לך בזמן שאתה מנמנם”, חייכה הסטודנטית ברשעות.
יהושע הרים גבה. באמת היה בה משהו חתולי. “מה שמך ואיך אני יכול לעזור?”
“מצדה. אני חייבת לומר שציפיתי שתיכנס יותר חזק במטאברס”.
יהושע משך בכתפיו ונאנח. עוד נודניקית. “באתי ללמד פילוסופיה, לא להטיף. המטאברס היה רק דוגמא להמחשה”.
“כן, דוגמא למשהו שיכול לערער את מושג המציאות לגמרי, שלא לדבר על מושג האמת”, היא התריסה.
יהושע כיווץ גבותיו. “לא יכול לערער, אלא כבר מערער”. הוא תיקן.
חיוכה של מצדה התרחב. “רואה? אתה לא מצליח להסתיר את האג’נדות שלך”, היא עקצה אותו.
יהושע נאנח. אחד לכמה שיעורים היו מופיעים חסיד או חסידת מטאברס ומנסים להוכיח אותו על טעויותיו לכאורה. נראה שזה היה אחד המקרים האלה. “יש לך שאלה קונקרטית על השיעור?”, הוא שאל.
“האמת שכן”, היא אמרה. הוא ציפה שהיא תישא נאום תשבחות על המטאברס, אבל אז היא הפתיעה אותו. “דיברת על הגדרת המציאות, טענת שהדמיות כמו במטאברס מראות שצריך להגדיר היטב מה ממשי ומה לא”.
“מה אמיתי“, מיהר יהושע לחדד.
“כן כן, ואז עשית הפרדה בין החומרי לוירטואלי, ואמרת שוירטואלי הוא בהכרח לא אמיתי. אני לא מבינה למה? הרי תכל’ס, המטאברס קיים. הוא חלק מהמציאות שלנו גם אם זה לא מוצא חן בעיניך. איך אתה יכול להגיד שזה לא אמיתי?“
הופתע והתאכזב. זו הייתה תוכחה יותר מאשר שאלה, ומהטון שלה היה נדמה שהיא באה להטיף ולא ללמוד. לרוב לא היה טעם להתפלפל עם אנשים כאלה, ובכל זאת, הוא הרגיש שזו חובתו כמורה לפחות לנסות. “את מבלבלת בין להיות חלק מהמציאות, מהיש, לבין להיות אמיתי“, הוא אמר, “את זוכרת כיצד הגדרנו אובייקטים חומריים ווירטואלים?”.
מצדה הזעיפה את פניה. “ברור. לאובייקט וירטואלי אפשר לגשת רק עם ‘מקרנים’, כלומר הוא קיים רק במרחב הוירטואלי. אובייקט חומרי אפשר להרגיש עם החושים באופן ישיר, בלי תיווך”.
נראה היה שהקשיבה לתוכן ההרצאה. אם כך, קיווה יהושע, זו תהייה שיחה קצרה. “נכון, אבל יש עוד הבדל חשוב. את זוכרת מה הוא?”.
מצדה השתתקה וכיווצה גבותיה. “אני לא בטוחה למה אתה מתכוון”, אמרה לבסוף.
יהושע שמח. הוא חשב שמצא את החתיכה החסרה לה בפאזל כדי להשתכנע. “עצם הקיום של אובייקט וירטואלי תלוי בגחמתו של אדם, לעומת אובייקט חומרי, שקיומו אינו תלוי בשום דבר מלבד העובדה שהוא קיים. לכן יהיה זה שגוי להתייחס להדמיה כאל משהו אמיתי”.
לרוב תלמידי הפילוסופיה ההסבר הזה היה מספיק, וגם אלה שלא הבינו את ההסבר על בוריו היו מפסיקים להטריד אותו בשאלות בשלב זה. אבל אז הוא ראה אכזבה בעיניה של מצדה. “אה. אתה מדבר על ה-‘שבריריות’ שלו”, היא רטנה.
“נכון”, אמר יהושע.
“אני חייבת לומר שאני חושבת שזה לא רלוונטי”.
שוב יהושע הופתע, הפעם מחוצפתה. היא אולי לא ידעה זאת, אבל היה זה כאילו פסלה באותו רגע ובהינף יד כמה מהמאמרים החשובים ביותר שכתב. הוא הזעיף פניו. “מדוע לדעתך זה לא רלוונטי?”
“כי מחר חור שחור יכול לבלוע את כדור הארץ ולהעלים אותו מהיקום. גם הקיום שלו ‘שברירי’. אני חושבת שיש מאפיינים חשובים יותר מאשר הארעיות של אובייקט, כמו העובדה שניתן לחוש אותו או שמספר צופים יכולים להסכים על קיומו, כדי להכריע אם הוא ‘אמיתי’ או לא”.
יהושע פתח את פיו לענות אך עצר. מאיפה היא שלפה את הטיעון הזה? הוא תהה. היה בו משהו ששמח על שהיא מנסה להעלות טיעונים מעניינים, אבל היא דיברה שטויות. הרי הוא לא טען דבר על הארעיות של אובייקט, והיא מצידה התעלמה לחלוטין מההגדרות שהסכימו עליהן.
“אז לדעתך צב ים וירטואלי אמיתי כמו צב ים ממשי?” הוא שאל.
“מבחינת החוויה של הצופה, כן”, היא ענתה מיד.
“אבל מבחינת המציאות, לא, נכון?” הוא הקשה, מחייך בחביבות.
“אבל אם עץ נפל ביער ואף אחד לא ראה, האם הוא באמת נפל?” השיבה מצדה.
יהושע נאנח ומצדה חייכה כמנצחת. זה שיעשע אותו והוא חייך בחמיצות. היא אמנם בחרה להתנסח בצורה מתחכמת, כמו נודניקים רבים אחרים, אבל בסופו של דבר הטענה שלה הייתה פשוטה ולטעמו לא חכמה במיוחד – לשיטתה, אין מציאות בלי מי שיצפה בה. טענה נושנה שהוא שלל מכל וכל.
יכול היה להתחיל להתפלפל איתה על מהות החוויה הסובייקטיבית, על משמעות השפה בהקשר הזה, לתהות יחד איתה האם רעיונות ואידיאות מופשטות הם דבר אמיתי או סתם קשקוש שאין לו שום אחיזה במציאות ועל האופן שבו זה משליך על עצם הוויכוח שלהם. אבל יהושע רצה הביתה, וכבר הבין שאם ימשיך לדבר איתה היא לא תרפה ממנו, בדיוק כמו חתולה המשתעשעת בפקעת חוטים.
בסוף אמר, “נו, את מחזירה אותנו לפולמוס העתיק בין אפלטון לאריסטו, אידיאליזם מול מטריאליזם. זה יפה מאוד, אבל זה יוביל אותנו לדיון ארוך ומייגע שבסופו נדמה לי שעדיין לא נגיע להסכמה. אני יכול לשלוח לך כמה מאמרים מעניינים אם תרצי, ואשמח לשמוע את מחשבותייך לאחר שתקראי אותם, אבל לא נראה לי שתצליחי לשכנע אותי היום שהמטאברס הוא אמיתי כמו העולם ממשי”.
ובזאת התכוון לסיים את הדיון. יהושע משך אליו את מקל ההליכה שלו, שהרגיש לו פתאום קל מהרגיל.
“האמת שאני דווקא חושבת שכן”, היא אמרה.
הוא זעף, אך לפני שהספיק להגיב היא התכופפה ומשכה מתחת למושבה מזוודה שחורה מצופה בעור.
סקרנותו בגדה בו. “מה זה?”, הוא שאל.
היא הניחה את המזוודה על הבמה לרגליו, פתחה אותה בקולות נקישה וסובבה אותה. בתוכה ראה מעין חצי ספרה שחורה ובוהקת. “זו, אדוני הפרופסור, ההוכחה שאתה צריך כדי להשתכנע שהוירטואלי אמיתי כמו הממשי. אנחנו קוראים לדגם הזה מורגנה”.
ההבנה הכתה ביהושע והוא גיחך בשאט נפש. היא לא נשארה בשביל להתפלסף איתו ואפילו לא כדי להטיף לו. “מורגנה. כמו העוזרת הוירטואלית של ניו-ריאליטי”, הוא אמר בציניות.
“לא ידעתי שלבן שלך יש בעלות על השם”, התגוננה מצדה. היא הרימה את הספרה, שהתגלתה כקסדה מתקפלת אשר בחלקה הפנימית הסתתרו אלקטרודות רבות. “בכל אופן, מורגנה מסוגלת לסמלץ את המציאות באופן מושלם”.
יהושע החמיץ פניו. “הצהרה יומרנית מאוד, את לא חושבת?”
“אולי. את זה אשאיר לך להחליט”.
יהושע נאנח. “אם את רוצה להגיע דרכי לעוז, אני לא עושה את זה. תצטרכי לפנות בצינורות המקובלים”.
מצדה נחרה בבוז. “כרגע הדבר היחיד שאני רוצה זה להוכיח לך שאתה טועה. או שאולי אתה פוחד לגלות את האמת?”
יהושע גיחך. “נדמה לי שאני בסדר”.
“יפה. אז אם הסימולציה תהייה מושלמת כמו שאני אומרת, אתה תסכים איתי שהיא אמיתית כמו המציאות?”.
יהושע שתק. פילוסופים רבים, כמו גם הוא עצמו, דנו בשאלת ההדמיה המושלמת והשלכותיה. הוא צידד בטענה שהדמיה, מושלמת ככל שתהייה, אינה אמיתית כמו המציאות.
אבל דיון בתיאוריה לעולם אינו חזק כמו דיון במעשה.
“אחשוב על זה”, הוא אמר.
מצדה חייכה. “מספיק טוב”.
היא עלתה לבמה ועזרה לו להרכיב את הקסדה על ראשו. “איך זה עובד?” הוא שאל בזמן שהידקה את הרצועה על סנטרו.
“בגדול זה שילוב של מכשיר אי.אי.ג’י ומסכת מציאות מדומה סטנדרטית”, היא אמרה, “באמצעות האלקטרודות אנחנו מגרים את המוח ישירות כדי שתרגיש דברים, כמו ריח, טעם ומגע. המסכה והאוזניות סוגרים את הפינות הרגילות”.
יהושע הרים גבה. “חשבתי שאי.אי.ג’י זו טכנולוגיה לא פולשנית”, הוא אמר.
מצדה חייכה. “זה באמת לא פולשני. אתה חושב שהיה קל לפתח את זה?”.
יהושע לא אהב את תשובתה המוזרה והמתחמקת. הוא רצה להגיד לה שתעצור, שתוריד את הקסדה ממנו, אבל לפני שהספיק היא שאלה, “היית פעם בהרי האלפים?”.
הוא נאנח. “מזמן, כשהייתי צעיר… בשלושים ושלוש, אני חושב, בצד הצרפתי”.
“יופי. אז יהיה לך למה להשוות”.
היא הוציאה מתיקה משקפיים חכמות מדגם “ויזיו”, מוצר הדגל של חברת ניו-ריאליטי, הרכיבה אותם והחלה להקליד באוויר. ליבו של יהושע התרחב מעט, כמו תמיד כשראה איך החזון של בנו הפך לדבר כמעט מובן מאליו.
“יכול להיות שתקבל סחרחורת מהקפיצה, אם זה קורה אל תיבהל. פשוט תיקח שלוש נשימות עמוקות”, אמרה מצדה.
“מה זאת אומרת קפיצה?” הוא שאל, אבל אז הכיתה סביבו נעלמה.
אני חא מתיימר לתת ביקורת ספרותית אנינכן יכול להגיד ש ממש נהנתי אשמח להמשיך ולקראת הפרקים הבאים
היי נעמן,
לכתוב שנהנת מהסיפור זו הביקורת הספרותית הטובה ביותר שאני יכול לקבל, תודה רבה לך :).
הפרק השני צפוי לצאת במהלך סוף השבוע הבא.
עד אז, נקווה לימים שקטים ובשורות טובות.
כל טוב,
יאיר.