קינג ג’ורג’, תל אביב, ערב. אפלוליות צהבהבה עם נגיעות אמריקה. כמה פעמים היא עברה פה והיא עדיין לא מזהה אפילו פרצוף אחד? ככה זה בתל אביב – אפשר להכיר בה כל פינת חמד, רחוב מואר או סמטה קודרת, ועדיין להרגיש זרה. אמא שלה אמרה פעם שככה זה כל עיר גדולה, אבל היא דווקא לא הרגישה ככה בניו-יורק. לפעמים היא חושבת – לו היו מחליפים את כל האנשים בתל אביב, האם העיר הייתה נשארת אותו דבר? איכשהו, נדמה לה שהתשובה היא כן.
היא מחזיקה בידו של דור, בן הזוג שלה בחודשים האחרונים. אחרי שבע-שמונה שנות זוגיות עם העיר הזו היא כבר מייחלת למשהו חדש.
“פתחו בר חדש בכרם, נראה ממש טוב”, הוא אומר לה.
“וואלה”, היא משיבה ומחייכת.
“כן. הקוקטיילים נראים פצצה”.
היא רוצה להגיד לו שכל שבוע פותחים בר חדש בתל אביב, ושאיכשהו בכל זאת כולם אותו דבר, אבל היא נצמדת אליו ואומרת, “ספר לי”. כי היא רוצה אותו. כי היא יודעת שהוא היה פעם ברמן, ושהוא עדיין אוהב להכין קוקטיילים ולדבר עליהם, והיא רוצה שיהיה לו כיף איתה, והיא חושבת שאולי היא מתחילה לאהוב אותו.
הם עוברים ליד הדיזנגוף סנטר, רוחש כמו תמיד, כמלכודת זבובים. אנשים חסרי מבע יוצאים ונכנסים למתחם כאילו כוח מאגי מושך ופולט אותם. היא נצמדת לדור חזק יותר. אם תיכנס פנימה, היא יודעת, תלך לאיבוד בתוך עצמה יותר מאשר שתאבד בין המסדרונות. מתישהו החליטה שהסנטר הוא כמו מטאפורה המהדהדת את נשמת העיר. הכל יש שם: מזון מהיר ואיטי, בית כנסת וחנויות סקס, חנויות בגדים ודוקטור גב, עשירים ועניים, הורים וילדים, את נכנסת ושוכחת למה באת בכלל, וכל כך קל ללכת לאיבוד שם, בתוך כל השיש הזה, שברור שתצאי זקנה הרבה יותר משנכנסת.
דור צוחק. “את בסדר?”.
זה נעים לה. “כן, למה?”.
“סתם, נהיית מתוחה פתאום”.
“לא. פשוט כיף לי איתך”.
אך תחושת המחנק לא מרפה ממנה גם כשהם משאירים את הסנטר מאחוריהם. כל כך הרבה אנשים יש בחלק הזה של קינג ג’ורג’, והם מקיפים אותה ונצמדים אליה ואין לה לאן לברוח. לא רק בגלל שצפוף לה. לא רק בגלל שתל אביב.
היא בת שלושים וחמש. מה היא עושה כאן? לפי מה שסיפרו לה פעם היא הייתה אמורה להיות עכשיו אמא לשני ילדים ולגור באיזה מושב ירוק בעמק יזרעאל. טוב, עמק יזרעאל במרחק שעתיים נסיעה, בלי פקקים, והילדים… היא מעדיפה שלא לחשוב על זה. כשעברה לגור פה חשבה שעם כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה מסיבות וכל כך הרבה ים וכל כך הרבה מהכל היא תמצא בן זוג תוך שניה, זה אפילו הפחיד אותה. מה, כבר להתחתן? כל כך צעירה? היא עוד לא הספיקה כלום. היא רוצה לטרוף את העולם. והנה בסוף העולם טורף אותה.
הם עוברים ליד שוק בצלאל, שסגור כעת. מהיריד המואר והצבעוני נשארה רק סמטה חשוכה ומלוכלכת. מבטה מצטלב לפתע עם מבטו של חסר בית המוטל שם על ערימת סחבות. המבט שלו חודר, גורם לה להרגיש אשמה. אתה צריך לשמוח, היא חושבת, אין לך דאגות בחיים. פרשת מהמירוץ, זה הרבה יותר קל, והשחלות שלך לא מתייבשות. היא מפנה מבטה, יודעת שזו מחשבה מטומטמת.
“לא נעים, אה?” אומר דור, והיא קופאת. “מה?”.
“מההומלס. מסכן, קר היום. חכי פה רגע”.
הוא עוזב אותה וניגש אליו, מושיט לו שטר של עשרים. ההומלס מרים ראשו ופוער את עיניו, צועק, תודה, תודה לך! וכולם עוצרים ומסתכלים עליהם, ודור נראה נבוך, והיא מביטה בו בגאווה. היא יודעת שאמא שלה הייתה אומרת שהוא מטומטם, ושההומלס צועק בכוונה כדי שעוד אנשים יתנו לו כסף, אבל לא אכפת לה. מכל האנשים בעיר רק לדור הייתה פינה חמה בלב בשבילו, והיא שמחה שהוא הגבר שלה, כי היא צריכה גבר עם לב טוב. “אתה מקסים,” היא אומרת לו ומנשקת את שפתיו. הוא מחייך. “בואי, כמעט הגענו”.
הם מגיעים לקצה של קינג ג’ורג’, חוצים את אלנבי ומגיעים לנחלת בנימין, שבשעה הזו מלאה בעיקר בבני נוער, ריח של שמן זול ושיירי זבל ועטיפות. פעם הייתה מבלה הרבה בברים ובין דוכני השוק, עד שהמקום החל לגרום לה להרגיש זקנה. הם נכנסים לשוק הכרמל דווקא, שכעת חשוך ומפחיד, רטוב ומסריח מדגים שכבר לא נמצאים שם, ופונים דרך סמטה צרה ישר לתוך המדרחובים המזמינים של כרם התימנים, המוארים מברים כתומים ושמחת חיים ומלאים בריח ובחופש של הים. היא הייתה רוצה לגור כאן, תמיד רצתה, אבל איכשהו מעולם לא העזה להתרחק מדיזנגוף. ובכל מקרה זה לא משנה, בגילה. זה מאוחר בשבילה.
ופתאום הם יושבים, ופתאום יש לה קוקטייל ביד, ו-“יש משהו שאני רוצה לספר לך”, הוא אומר בקול רך, והגוף שלה נדרך, כי היא רואה משהו נסדק בפניו, ובקצה המדרחוב יש חושך עכשיו, והיא אומרת, “מה?”. והוא שותק, ואולי קצת רועד. “אני עקר”, הוא אומר. והיא חשה את פניה נופלות. ועיניה מתמלאות דמעות. והיא יודעת שהיא תבלה עוד הרבה זמן בעיר הזאת.
סיפור יפה..אהבתי בהצלחה
תודה רבה מיכל 🙂