דן לא ידע שהעולם יכול להיות אפרורי ועגום כל כך.
השמיים מעליו היו בגוון כחול דהוי ועכור והעננים עבים וכבדים, נראים כמו צמר גפן מלוכלך. השמש שטפה את העיירה באור חיוור ואדיש, והבתים היו בצבע שמנת ישן ומתקלף, נראים כאילו לא צבעו אותם מאז שנבנו לראשונה.
תמיד היה פה מכוער כל כך? חשב.
הוא עשה את דרכו במורד השדרה הראשית לכיוון קפה “ורד” בו קבע להיפגש עם נטשה, אותה הכיר באחד מאתרי השידוכים המקוללים. כבר היה לו ברור שלא יצא כלום מהפגישה הזו ושחבל על הזמן של שניהם, אבל הוא קבע איתה, ודן היה גבר שעומד מאחורי המילה שלו.
לא שהוא יכול היה לבטל גם לו רצה. בגלל תקלת התקשורת הארורה לא יכול היה לשלוח לה הודעה או אפילו לטלפן אליה. למעשה, הוא בכלל לא ידע אם היא תגיע לפגישה.
אולי היא לא תופיעה, קיווה בליבו, הרבה בנות עושות את זה. ככה אוכל לחזור הביתה וגם יהיה לי תירוץ לא לדבר איתה שוב לעולם.
❈❈❈
היא הייתה שם.
נטשה, בחורה בעלת שיער זהוב חיוור ועיניים שהזכירו לו שלולית מוזנחת, לא נראתה ממש כמו האוואטר שלה במטאברס וגם לא בדיוק כמו בתמונות ששלחה לו. אפילו משקפיה החכמות והאופנתיות, שודאי היו נראות טוב על כל אחת אחרת, איכשהו ישבו עליה לא טוב. ליבו של דן שקע בקרבו.
היא ישבה מול שולחן עץ קטן, עיינה באיזה דף נייר ונראתה עצבנית למדי. מכנסי הג’ינס שלה היו דהויים וחולצתה האפורה מהוהה, וכשהתקרב ראה שעורה חיוור ומחוטט ושפתיה יבשות ודקות. דן דמיין את עצמו מסתובב ובורח משם, אך התנער מהחיזיון הזה במהירות. חינכו אותו להיות ג’נטלמן.
יאללה כבר, תן חצי שעה ותגמור עם זה, הוא חשב וסידר את משקפיו החכמות על אפו. “נטשה?” הוא שאל, מאלץ את עצמו לחייך.
היא הרימה את מבטה, והאכזבה ניכרה מיד על פניה.
דן היה המום. כלבה! תגידי תודה שאני יוצא איתך בכלל!
הוא לא ידע אם נטשה הבחינה בכעסו אך היא השתלטה על עצמה מהר מאוד. היא סידרה את משקפיה על אפה, מסתירה את פניה לרגע, ואז חייכה חיוך מבויש שדן עוד היה עלול להאמין לו.
“דן! מה קורה?” היא קמה ונתנה לו חיבוק רפה וקצר. מגע זרועותיה לא היה נעים לו.
בשביל מה להישאר? הוא חשב. הרי הוא ראה כבר בעיניה שגם היא לא מעוניינת. האם לא עדיף שיגיד לה, “סליחה, אבל נראה לי שאנחנו לא מתאימים”, וילך הביתה?
“מעולה!” השיב דן והם התיישבו. פתאום כל הדברים שדיברו עליהם בימים האחרונים התפוגגו מזכרונו, ומתוך מבוכה נאחז בדבר הראשון שראה. “מה זה הדף הזה?” שאל.
גם נטשה נראתה נבוכה. “תפריט. בגלל הבעיית תקשורת אין תפריט דיגיטלי”.
“וואלה…” הוא מלמל. “אני לא זוכר מתי ראיתי אי פעם תפריט מודפס… או דף נייר בעצם”.
היא חייכה לראשונה וציחקקה. צחוקה היה מעצבן.
דן חרק שיניו. חצי שעה. חצי שעה ואחר כך חשבון.
❈❈❈
שעה וחצי לאחר מכן הם עוד ישבו שם, מדברים וצוחקים ואוכלים פסטה שהפתיעה אותם בטעמה הערב על אף מראיה העצוב. איכשהו, למרות שבהתחלה שניהם לא היו להוטים להיות שם, הייתה ביניהם איזו כימיה שגרמה לו להישאר. פתאום דן גילה מולו בחורה מצחיקה וכיפית ואפילו אשת שיחה מרתקת.
חבל שהיא נראית כמו הצרות שלי, הוא חשב.
אשמה גדולה צבטה בליבו, אך הוא התרגז והתנער ממנה במהירות. משיכה זה דבר חשוב בקשר. ככה זה. אל תהייה יפה נפש, חשב לעצמו.
“טוב… שנזמין חשבון?” אמרה נטשה פתאום.
ליבו נצבט שנית והוא לא הבין למה. “כן, יאללה”.
הוא סימן למלצרית. היא ניגשה אליהם והושיטה את מכשיר הסליקה.
“תני לי להזמין אותך,” אמר דן כשראה אותה מוציאה את הארנק. זה מטופש, אמר קול בראשו, הרי לא יהיה דייט שני.
נטשה נראתה נבוכה. “אתה בטוח?”.
“כן, מאה אחוז”, הוא השיב. חלאס כבר, התקומם בתוכו קול אחר, היא הייתה בסדר. מגיע לה.
הוא שילם והם יצאו מהקפה. בחוץ השמש התחילה לרדת לכיוון הים, צובעת את הכל באור צהבהב חולני. הרחובות היו ריקים כבעיירת רפאים, מה שרק העצים את תחושת המועקה.
“טוב, היה נחמד…” אמרה נטשה.
“כן, היה אחלה”, דן השיב.
היא הסתובבה והתחילה ללכת. העולם נראה לו כמו ציור סוריאליסטי, במרכזו אישה מכוערת אך מיוחדת, מוקפת בעיירה מכוערת אפילו יותר. “נטשה!” הוא קרא פתאום.
היא פנתה להביט בו.
מה יש לך?! אמר הקול בראשו, היא דוחה, שחרר ממנה. לך הביתה!
אבל הוא היסס, מרגיש מטומטם ונבוך. “שומעת… בואי נעשה סיבוב קטן על החוף לפני שנפרדים”, הוא אמר לבסוף.
היא הרימה גבה דקה. “אתה בטוח?”
אידיוט!!! הוא חשב והחריש אנחה. “כן, יאללה בואי”.
הוא התחיל לחצות את הכביש לכיוון הטיילת, יודע שהיא תעקוב אחריו. ואכן, נטשה היססה לרגע ואז הצטרפה אליו.
בראשו ניסה להבין מה הוא עושה. הייתה אחלה שיחה, חבל לחתוך עכשיו, הוא חשב, אקשקש איתה עוד קצת ואלך הביתה.
בליבו כבר חש חרטה.
❈❈❈
זה היה באמת רעיון גרוע. השיחה נמשכה עוד עשר דקות ופתאום דעכה במהירות כלהבה שכילתה את שארית שעוות הנר. אם קיווה דן שלפחות יהנה מהחוף הרי שגם תקווה זו התבדתה – המקום נראה שומם ומוזנח. החול היה אפרפר ומטונף והים בצבע בִּיבִי, ירקרק ודלוח. איש לא היה שם מלבדם למעט איש זקן ומקומט שטייל עם כלבו הזקן ממנו, ואפילו האנפה האפורה שדאתה מעליהם נראתה לו עייפה ואומללה.
דן שלף שמיכה מתיקו, פרש אותה על החול, והם התיישבו עליה בשתיקה מעיקה. השמש החלה בשקיעתה, שקיעה דלת צבע וגוון, צובעת את השמיים בשכבה ורדרדה וקלושה שרק כיערה את הנוף יותר משכבר היה.
שיגמר כבר היום המחורבן הזה, חשב דן. הוא הביט בנטשה, וניכר היה שגם היא לא נהנית.
היא הגעילה אותו.
אני אידיוט שבכלל הצעתי לה לטייל. יאללה, תחתוך.
הוא פתח את פיו לדבר כשלפתע משקפיו רטטו על אפו, ומלבן וירטואלי שקוף למחצה צף ועלה בזווית עינו. התראה, מלווה בצליל פעמון דק, ולאחריה צלצלו עוד פעמונים רבים, ומספר ההולך וגדל הופיע ומנה את ההתראות הנכנסות.
העולם כולו כמו נדלק בבת אחת. החול קרן בצבע זהוב והים נהייה צלול ותכול כאבן יקרה, אור השמש משתבר בין גליו בהרמוניה מנצנצת. דן הרים מבטו וראה שמיים בוערים כלהבות, גוונים צהובים, כתומים ואדומים לוהטים וסוערים מעל ראשו. באופק השמש נראתה ככדור בדולח אדום, בוהק ועז הנעלם לאיטו במים. אותיות התממשו מולו לפתע, כמו מרחפות מעל הים, ויצרו הודעה:
עקב תקלת תקשורת נדירה לא יכולנו לספק שירותי מציאות מחוזקת. אנו מתנצלים על אי הנעימות ומקווים שתמשיכו להשתמש בשירותנו. בברכה, חברת ניו-ריאליטי.
“וואו!” הוא קרא, מניף את ידו כדי לסלק את ההודעה. האותיות התפוגגו כעשן. “את רואה את זה?!”
“ברור!”, קרא קול נעים לידו.
הוא הביט בה וחש דפיקה חזקה בחזהו.
היא הייתה יפה, אולי האישה היפה ביותר שראה אי פעם. שערה ברק כגלים של זהב לבן ועיניה נראו לו כיהלומי תכלת הנוצצים באור אישוניה. עורה היה שזוף, בריא, ושפתיה ורודות ובוהקות. החיוך שעלה על פניו היה אמיתי, בלתי נשלט.
היא הביטה בו וחייכה חזרה חיוך רחב, חושפת שיניים צחורות ככוונות טובות.
“היי…” היה כל מה שהצליח לומר.
“היי גם לך!” השיבה, קולה רווי עונג.
“שקיעה מדהימה”.
“לגמרי”.
באופן טבעי התקרבו ונשענו זה על זו, מחובקים, מביטים בשמש השוקעת ומאזינים לאוושת הגלים.
“איזה חרא הייתה התקלה הזו, אה?” אמרה נטשה.
“כן… זה היה הזוי”, השיב דן, “אבל עכשיו הכל בסדר. עכשיו הכל יפה”.
היי יאיר,
הסיפור יפה, קצר וקולע. יש לך לפחות שתי שגיאות כתיב, האם מישהו חוץ ממך עובר על הסיפורים לפני הפרסום?
ברמה אישית- אני חושבת שהמשיכה תלויה בהחלט גם במראה חיצוני, אבל ממש לא רק. האם בסיפור הזה לא כל אישה שדן יצא איתה תיראה לו כמו האישה הכי יפה שהוא ראה?
היי יעל,
תודה שקראת ותודה רבה על תגובתך :).
חוץ ממני יש עוד כמה זוגות עיניים שעוברות על הטקסט (קוראים ראשונים), אבל אין עריכה מקצועית. אעבור עליו ואתקן את השגיאות.
השאלה שהעלית לגבי דן מעניינת, והיא בדיוק מסוג השאלות שאני רוצה שהקוראת תהרהר בהן עקב הקריאה. אני גם חושב שהתשובות שאתן לא יהיו נכונות יותר או פחות מהתשובות שלך, בטח כשמדובר בסיפור קצר כזה. הדבר החשוב והכיפי לדעתי הוא ההרהור עצמו.
שיהיה חג שמח, אלו לא ימים קלים, נקווה שהביטחון יחזור לארץ במהרה.