אני מביט במפה המרצדת על המסך ורואה שהגעתי לרחוב בו נמצא היעד, וזה נותן לי את תחושת הביטחון שאני צריך כדי להכניס את הפלאפון לכיס ולהביט במציאות נכוחה. אני מוצא את עצמי ברחוב רגיל בעיר לה-פז שבבוליביה, שזה אומר רחוב לא נקי במיוחד, תחום במבנים ישנים משני צדדיו ומעוטר בצ’ולות, הלא הן נשים בוליביאניות עבות בלבוש המסורתי. משהו במבנים נראה לי לא גמור, כאילו מיהרו לפתוח חנויות בקומות הקרקע ואז את הקומות העליונות נטשו עזובות, אבל שיהיה. האמת שזה לא מעניין אותי. אני ממוקד במטרה.
מעוז חפצי נמצא כמה צעדים במורד הרחוב, ואני מזהה אותו לפי השלט המתנוסס מעליו, סגול וגדול עם ציור של הטאג’-מאהל ההודי. אני מוציא עלון תיירים מצ’וקמק מכיסי ומוודא שאכן זה המקום. על המודעה, גם היא סגולה עם ציור של הטאג’, רשומה הבטחה רברבנית באנגלית – “הקארי הכי חריף בדרום אמריקה!”. אני טוחב את העלון חזרה לכיסי, דוחף דלת זכוכית זולה בעלת מסגרת נירוסטה בגוון השמן ונכנס פנימה.
המקום אפלולי למדי וקטן. מעט שולחנות עגולים מפוזרים פה ושם על רצפת אריחים שחורה לבנה ותמונות הנושאות עימן את אווירת המזרח הרחוק תלויות על הקיר. אישה שזופה, איני יודע אם היא הודית או בוליביאנית, מחייכת אלי מעבר לדלפק עץ ומסמנת לי להתיישב. אני בוחר שולחן פנוי ועושה זאת בשמחה, נאנח בהקלה. הלכתי הרבה כדי להגיע לכאן וגופי עייף ודואב. רגליי מתרפות באחת, מוקירות תודה על המנוחה שזכו לה, וכשאני מניח את תיק הגב שלי לצידי אני לא שוכח להעביר את אחת מהן דרך הכתפיות.
האישה מביאה לי תפריט ואני מעיין בו, מחפש דבר אחד בלבד, ועיניי חולפות במהירות על פני מנות הקארי השונות עד שאני מוצא את משאת נפשי. אכן, מכריז התפריט, הקארי הכי חריף ביבשת נמצא כאן, ומי שיסיים מנה שלמה ממנו יקבל טי-שירט המכריזה על גבורתו. ואם זה לא מספיק, יש כאן אפילו אפילו עסקיות. מה עוד מוצ’ילר צריך?
אני מסמן לאישה בידי ומראה לה באמצעות התפריט שאני מעוניין להזמין עסקית עם הקארי הרברבן.
“אתה בטוח?” היא שואלת אותי בספרדית, “זה מאוד מאוד חריף”.
“סי, סי”, אני אומר בזחיחות, ואם הייתה מספיק ספרדית בפי גם הייתי מתגאה במוצאי ההונגרי. אין מנה חריפה שמפחידה אותי.
אני ממתין בסבלנות, כמעט משועשע, רעב וסקרן לקראת המצפה לי. מה כבר יכול להיות בקארי הזה, אני תוהה, שעושה אותו חריף כל כך? עוד פלפל? אולי הפלפל הזה שנחשב להכי חריף בעולם? המחשבה הזו קצת מפחידה אותי. על אף שאני בטוח בסיבולת החריפות שלי אני יודע שזו עלולה להיות קפיצה מעל הפופיק. הם בטח היו מציינים דבר כזה בתפריט, אני חושב. מצד שני, לכו תדעו. בכל זאת, זו דרום אמריקה פה.
האישה חוזרת לפתע עם מגש ועליו מיץ, סכו”ם ומנה מהבילה, אותו היא מניחה לפניי בחיוך צופן סוד. אני מביט בצלחת. על מצע של אורז לבן נח תבשיל אפור, כהה ומאיים, מעוטר בגרגרים שחורים, פרוסות קטנות של פלפל חריף מבצבצות ממנו, נראה כמו קיאו של שד או מחית ריאות אדם שעישן כל חייו. באפלולית החדר המנה נראית רעה במיוחד, אך אני מביט בה בבוז. זה הסיפור הגדול? תבשיל ששפכו לתוכו מנת יתר של פלפל שחור גרוס? זה הקארי החריף ביותר בדרום אמריקה? אני הולך לאכול אותו בלי מלח, פשוטו כמשמעו.
אני אוסף אורז וקארי עם המזלג ומקרב אותם אל פי כטווס כשלפתע היסוס אוחז בי. הקארי האפרפר מעלה אדים מול עיניי, כמו רוצה להזהירני בפעם האחרונה לפני שיפליא בי את מכותיו. אולי אני שחצן מדי? אולי זה יותר ממה שאני יכול לעכל? לא, אני חושב. איני אדם שנסוג מפני אתגר. לא אבייש את מוצאי ההונגרי, אפילו שהם אנטישמים.
אני מכניס את המזלג אל פי וסוגר אותו על הקארי, מתכונן לבאות. אני לועס. ולועס. ולועס. והטעם היחיד שבא אל פי הוא טעמה המריר של האכזבה. זה הקארי החריף ביותר ביבשת? בשביל זה עשיתי את הדרך הארוכה הזו? הוא לא חריף בכלל, אפילו לא קצת! נו טוב, אני מנחם את עצמי, לפחות אקבל חולצה חדשה.
אני מתכוון לאכול עוד מהמנה כשלפתע צריבה אדירה חורכת את פי. אני מרגיש כאילו מישהו מצמיד ברזל מלובן ללשוני, דוחף אותו עמוק אל לועי ושורף את גרוני. אני מתחיל להשתעל ומחזיר בזהירות את המזלג אל הצלחת, פן הקארי שעליו יפול על הרצפה. אני רוצה את החולצה הזו.
האישה מגיעה במהירות עם קנקן מים ומניחה אותו לפני. “אתה בסדר?” היא שואלת בספרדית ונראית משועשעת.
“סי, סי”, אני מהנהן, מגשש אל כוס המיץ שלי ולוגם ממנה לגימה ארוכה. אין לי שום כוונה להישבר אחרי ביס אחד, בטח שלא בפני הגברת הזו.
אני מערבב את האורז והתבשיל, מקווה שכך חריפותו תתפזר בין הגרגרים. אני אתרגל, אני חושב לעצמי, זה בסך הכל ההלם הראשוני, ולמרות מחאת גופי דוחף אל פי ביס נוסף ולועס את המנה השטנית. הצריבה מתעצמת, עיניי מתחילות לדמוע, וכשאני משתעל אני מרגיש את החריפות חורכת את מערות אפי ושורפת את נחיריי. בביס השלישי הדמעות כבר זולגות מעצמן וגם אפי מתחיל לנזול. איש מקומי היושב בשולחן לידי מתחיל לצחוק ולגחך בהנאה. “תאכל, תאכל”, אני מבין שהוא אומר, “זה מטהר את הגוף”.
אני ממשיך להתגושש עם הקארי, ובין נגיסה ללעיסה גופי מתחנן שאפסיק. הבעירה גולשת מגרוני לבטני והיא מתחילה לכאוב כל כך שאני ממש חושש לבריאותי. בטח אתרגל לחריפות עוד מעט, אני חושב, ורואה שלא סיימתי אפילו חצי מנה. לרגע אני שוקל להיכנע, לתת לתבשיל להכריע אותי, אך אני מתנער מהמחשבה הזו בבוז. אין מצב, אין מצב שאני מפסיד לקארי.
האכילה היא מאבק. אני נושא את המזלג אל פי לאט, אוזר תעצומות נפש, נוגס, לועס ומיד בולע. לעיתים קרובות אני עוצר למחות את אפי ועיניי, משתעל, מתנשף ונח דקות ארוכות.
“אתה לא חייב לסיים, אתה יודע”, האיש מעמיד אותי במבחן, “זו מנה מאוד חריפה”.
לא, אני חושב. אני לא לוזר כמוך.
וכך, כמטפס הרים על הר געש איום, ממשיך גם אני במסעי בתופת הזו אשר תעיתי אליה, צעד אחר צעד, נגיסה אחר נגיסה. וכאותו מטפס הכובש את ההר, נועץ את הדגל אשר נשא עד לפסגתו, כך גם אני מטיל את המזלג אל הצלחת הריקה, בהתרסה, מכריז על נצחוני. איני מביט אל האיש, אך אין לי ספק שהוא מהנהן אלי בהערכה. או אז אני מניח את ידיי על השולחן, לוקח נשימה עמוקה, וכל עוד יש בי רוח קם על רגליי וצולע לעבר הדלפק. “סיימתי הכל”, אני אומר לאישה בספרדית רצוצה ומתנשפת, “תני לי את החולצה שלי”.
“לא”. היא אומרת.
אני פוער את עיניי בתדהמה. “למה לא?” אני שואל.
היא מחייכת חיוך שוחר רוע. “הזמנת עסקית. בעסקית מקבלים חצי מנה. כדי לקבל חולצה תצטרך לאכול מנה שלמה”.
משעשע ומהנה. שווה לקחת את הזמן לקרוא
תודה רבה דורית 🙂
נהנתי מאד לקרוא יאיר. אני אוהב את הפער שנחשף בין העולם הפנימי של הדמות לאיך שהוא מתבטא במציאות. הסיפור גם מזכיר לי משהו שאתגר קרת אמר פעם. הוא ציטט משפט של מישהו אחר שאומר: “החלטות גרועות מייצרות סיפורים טובים”.
תודה רבה אלון ושמח שאהבת :). הציטוט של אתגר קרת מוצלח, ובאמת אחד המורים שלי לכתיבה אמר פעם ש-“לפעמים הדבר שהכי גרוע לדמות הוא הכי טוב לסיפור”. מעניין לקבל חיזוק לכלל האצבע הזה.
הבסיס לסיפור היא בדיחה מוכרת. השאלה אלו חומרים נוספים, תבלינים, הכותב יוסיף ואיך יוסיף. כתיבה קולחת.
תודה רבה 🙂